1. שקר סטטיסטי
אמרה ידועה מדברת על שלושה סוגי שקרים: שקר קטן, שקר גדול, וסטטיסטיקה. כי חישובים סטטיסטיים של ממוצעים וחציונים יכולים להיות מאוד מדויקים מבחינה סטטיסטית, אבל לספק לנו תמונה מאוד בעייתית לגבי המציאות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שייח' נרצח בפתח ביתו, במגזר מאשימים את ישראל
– נתונים ראשונים: רמת יעילות מדהימה בחיסוני פייזר
– הנדל לפעילי להט"ב: "מחויבים לזכויותיהם כתפיסת עולם"
כך למשל בנוגע לקו העוני; מושג כלכלי שחוזר שוב ושוב בדיונים על מדיניות הרווחה בישראל. הקו הזה מבקש למדוד כמה נפשות עניות יש בישראל, כמה משפחות עניות, כמה ילדים עניים, וגם להשוות בין מגזרים, אין הו בשנה לשנים קודמות, בין ישראל למדינות אחרות, ועוד.
השאלה כמובן היא איך מודדים עוני. בישראל, כמו במדינות מערביות רבות, קו העוני הוא נתון סטטיסטי, וכאן הוא מוגדר כ-50 אחוז מההכנסה החציונית הפנויה למשפחה. זה נשמע מסובך, אבל לא ממש: החציון, למי שעוד זוכר משיעורי המתמטיקה, הוא הקו שבדיוק 50 אחוז מהנסקרים נמצאים מעליו, ו-50 אחוז מתחתיו. במקרה שלנו, זו ההכנסה ש-50 אחוז מהמשפחות נמצאות מעליה, והמחצית השנייה מתחתה. 50 אחוז מהסכום הזה (אחרי ניכוי המסים, ובתוספת העזרה הסוציאלית של המדינה) הם קו העוני של ישראל.
קל לראות שמדובר למעשה בנתון יחסי לגמרי. הוא לא מודד יכולת רכישה של המשתכרים והצרכנים השונים, אלא מותח קו מלאכותי לפי גובה הכנסתם. אם המצב הכלכלי במדינה ישתפר ורף ההכנסות הכללי יעלה, גם "קו העוני" יעלה, למרות שחלק ממי שנמצאים מעליו, לפחות בקרבה לקו הדמיוני, לא בהכרח יוכלו לקנות מוצרי יסוד חשובים. וכן להיפך: אם המצב הכלכלי גרוע, וההכנסות יורדות, גם הקו החציוני ירד, למרות שבשיעורו הממשי הוא דווקא מספק הכנסה טובה וסבירה לבעליו.
לא ברור למה מעדיפות כל כך הרבה מדינות את ההגדרה הסטטיסטית על פני הגדרה ממשית יותר; קלה ופשוטה בהרבה. כזו שתגדיר למשל סל מוצרים בסיסי, ותגדיר את קו העוני כגובה ההכנסה המאפשרת לקנות את אותו סל. זה לא קרה עד היום, בין היתר משום שלארגוני הרווחה קו העוני הסטטיסטי הוא הרבה יותר נוח מהקו הממשי. הרי בקו סטטיסטי, המבוסס על החציון, תמיד יהיו 50 אחוז מהאנשים מתחת לחציון, וממילא קרוב לרבע מהציבור יהיו תמיד סביב מחצית מהחציון. כך לעולם אי אפשר יהיה לפתור את בעיית העוני, כי הקו הסטטיסטי תמיד יסמן שיעור גבוה של אזרחים הנמצאים מתחתיו.
שנת הקורונה יצרה עיוות סטטיסטי נוסף, מהכיוון ההפוך. מכיוון שהרבה מאוד אנשים יצאו ממעגל העבודה, וברובם היו אלה בעלי המשכורות הנמוכות יחסית, הרי שהחציון של גובה השכר עומד היום על סכום גבוה בהרבה מזה שהיה לפני שנה. במלים אחרות: קו העוני עלה באופן פתאומי ופלאי, דווקא כשמצבם של הרבה אנשים הורע מאוד, והם בוודאי יתקשו לרכוש את סל המוצרים הדמיוני. עכשיו נוצר לפתע אינטרס לארגוני הרווחה למחות כנגד אופיו הסטטיסטי של קו העוני, ולדרוש הגדרה ריאלית יותר. יש לקוות שאכן כך יעשו, וקו עוני ריאלי ילווה אותנו מכאן ואילך גם בשנים טובות יותר.
2. גלי צה"ל – כל הזמן!
בפעם המי יודע כמה חזרה לשיח הציבורי סוגיית סגירת גלי צה"ל. הטענות ידועות ועל פניהן בוודאי צודקות: אין סיבה שצה"ל יממן מתקציב הביטחון תחנת שידור אזרחית ברובה, שחיילים עוסקים בה בניתוח פוליטי, ונמתחות בה ביקורות על הממשלה, מערכת הביטחון, ואף על צה"ל עצמו. יתר על כן: אין סיבה שדווקא צעירים נטולי כושר צבאי יקבלו יתרון מובנה במרוץ לתפקידים נחשקים בשוק התקשורת האזרחי, בעוד צעירים בעלי כושר קרבי, שבילו את אותן שנים בצרכים דחופים יותר של מערכת הביטחון, הם שיופלו לרעה. אפילו במונחי אי השוויון המקובלים בחברה הישראלית, זו אנומליה יוצאת דופן. אילו עלתה כיום ההצעה להקים את גלי צה"ל במתכונתה הקיימת, בוודאי שהייתה נופלת כלעומת שבאה.
אבל החלטות צריך לקבל לא לפי מצב עניינים אוטופי, אלא לפי מצב עניינים ריאלי בזמן שבו עומדת ההחלטה להתקבל. ובזמן הזה, צריך להכניס למשוואה שני שיקולים חשובים נוספים: מצד אחד, גלי צה"ל עשתה לאורך השנים עבודה חשובה ואף מצוינת בשני היבטים: האחד הוא טיפוח נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית: הלחנת שירי משוררים, הופעות חיות של מיטב האמנים, ערבי מחווה לרבים מהיוצרים החשובים בספרות, בשירה, בזמר, וגם בתחומי תרבות אחרים. היא גם סיפקה לתקשורת הישראלית דם צעיר וחדש מדי שנה, גם אם בעייתי כאמור באופן בחירת משתתפיו. הנתון השני הוא מצבה הכולל של התקשורת הישראלית והעולמית בתקופה הזו. והמצב הוא כידוע 'רע לתפארת'. כלי תקשורת ותיקים ואיכותיים נסגרים משום שהמודל הכלכלי שלהם אינו אפשרי, ואילו כלי התקשורת הפורחים הם בדרך כלל אלה שמטפחים את תרבות הכלום והשום דבר.
כשזה המצב, יש עדיין הצדקה להוציא מידי צה"ל את הבעלות על התחנה, במיוחד כשבעלותה בידי פוליטיקאים, שמולם לא עומד אפילו ועד מנהל ציבורי, משמשת בשנים האחרונות לניסיונות פוליטיזציה בוטים אף יותר מכל מה שהיה בה לאורך השנים. מצד שני, חשוב שהתחנה תישאר ככלי שידור ציבורי טוב, מתפקד, שאין לפגוע בו. אין טעם להוסיף אותה לרשתות תאגיד השידור הציבורי, אבל ראוי לנסות לגביה מודל בעלות חדש: לא המדינה, כמו בתאגיד השידור, אלא הציבור עצמו. איך? המימון לתחנה ימשיך להיגבות על-ידי המדינה, אבל הנהלתה תמונה על-ידי גוף ציבורי כדוגמת מועצת העיתונות; גוף שיורכב מנציגי כלי התקשורת עצמם, לצד נציגי ציבור ממגזרים שונים.
3. פרס שלאחר המוות
לאבל שפקד השבוע את עולמה של הציונות הדתית, בעקבות פטירתו של מושקו (משה מושקוביץ), האיש שאחראי על בנייה וטיפוח של כל כך הרבה ישובים ומוסדות של המגזר, נוסף גם צער מיוחד על העובדה שמושקו לא זכה לזכות בהוקרתה של המדינה שהוא כל כך תרם לה. הוקרה בדמות פרס ישראל, שהוא בוודאי היה ראוי לו. העובדה שתרומתו של מושקו ידועה כארוכת שנים ויוצאת דופן, וגם גילו המבוגר מאוד ידוע זה מכבר, הוסיפו לתחושת ההחמצה. זה לא אדם שמת לפתע בדמי ימיו, ואיכשהו ועדות הפרס פספסו אותו. מדובר באדם שוועדות הפרס, זה הניתן על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, היו צריכות להבחין בפועלו ולהתנהל בהתאם.
העובדה שהפרס הוחמץ היא עלבון למוסדות המדינה עוד יותר משהיא עלבון למושקו. עם סתימת הגולל על קברו של מושקו, נסתם לכאורה הגולל גם על אפשרות זכייתו, משום שתקנון הפרס לא מאפשר להעניק אותו לאנשים שכבר הלכו לעולמם, אלא אם כן ועדת הפרס החליטה על הענקתו להם עוד לפני פטירתם (ואז קרובי המשפחה יקבלו בשמם).
אבל מקרה מושקו ראוי שיעורר חשבון נפש גם לגבי התקנון עצמו, ובאופן מיוחד כלפי הסעיף המדובר: יותר מדי אנשים ראויים לא זכו בפרס, פשוט משום שהוועדות פיספסו אותם, לרוב מפני שחשבו שיחיו עוד מספיק שנים כדי לזכות בבוא היום. בזיכרוני עולים שמו של המשורר נתן יונתן והמלחין יאיר רוזנבלום כדוגמאות מובהקות להחמצות מסוג זה. האמנם נכון שהמדינה לא תעניק את המכובד שבאותות היוקרה שלה לאנשים שבאמת ראויים לכך, רק מפני שבמקרה הוועדות לא חשבו על כך בזמן? הרי כאמור זו החמצה של המדינה, ושל כולנו, לא פחות משזו החמצתם של הראויים שלא זכו.
לכן ראוי שתקנון הפרס ישונה, והפרס יוכל להימסר גם לאדם שהלך לעולמו, ובלבד שהדבר יקרה באותה שנה שבה הלך לעולמו, כלומר ביום העצמאות הראשון שאחרי הפטירה. כך יתאפשר למדינה 'מקצה שיפורים' של הענקת הפרס גם למי שנשכחו משום מה, אבל לכל ברור שהיו ראויים.
מושקו כנראה לא יזכה בכל מקרה ליהנות משינוי כזה, שהרי שינויי חוקים ותקנונים אינם מוחלים בדיעבד. אבל אם הצער על פטירתו ללא הענקת הפרס יגרום לשינוי ראוי של התקנון, אולי יתברר בדיעבד שהייתה זו עוד אחת מתרומותיו הרבות, הפעם כבר אחרי מותו, לאיכותה של החברה שלנו.
