סיפור ניסיון הרצח שעברה שירה איסקוב על-ידי בעלה, טלטל מדינה שלמה. כמי שמכירה סיפורים דומים מקרוב אני מלאת הערכה לשירה על אומץ הלב, הנחישות והזעקה שקוראת לשים לב לנורות האזהרה ולמנוע את הרצח הבא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נזקי המלחמה: רוסיה מסייעת לסוריה לחזור לשגרה
– שיא שנתי בהיקפי המשכנתאות: האם המגמה תימשך?
– הווריאנט הבריטי שולט: למרות החיסונים, התחלואה לא יורדת
שירן, מירב, אביה ואלין, הן נשים אותן אני מלווה כעובדת סוציאלית. המשותף להן הוא שכולן אמרו "לי זה לא יקרה, אין מצב שאני אתן למישהו להרים עליי יד". אבל זה קרה, והמציאות הפגישה אותן עם הדבר שחשבו שיוכלו להימנע ממנו. אלימות קשה ומתמשכת, ובמקרה שלהן, ושל עוד נשים רבות כמותן שהיו בקשר עם בן זוג לא יהודי, הן הרגישו שיש גם משהו מעבר, כאילו האלימות באה ממקום עמוק יותר.
לא אפרט את הסיפור של כל אחת מהן, אבל מהיכרות מעמיקה איתן, כולן בעלות דעת, חוכמה, רגישות וטוב לב. כולן גם חשבו שהן מסוגלות להגן על עצמן במקרה של אלימות בקשר. הן היו ערות לשיח הכללי בחברה ולהערות של אנשים מסביבן, "את יודעת איך זה ייגמר, עבורם זו מצווה להרביץ לאישה שלא עושה רצון בעלה".
אבל כל נורות האזהרה לא נדלקו. למה?
צריך להבין – נשים שנכנסו לקשר עם טיפוס אלים, לא הכירו אותו כאלים או שתלטן מלכתחילה. קיימת כרוניקה ידועה מראש למהלך הקשר. מרגע ההיכרות בדרך כלל יש תחושה של "ירח דבש", הכול נראה ורוד. במציאות הבחור דואג, מרעיף אהבה, מתקשר בכל הזדמנות, קשוב ורגיש. אחרי שהוא מצליח לקשור אותה אליו בעוצמה, הוא מרחיק ואף מבודד אותה מסביבתה. לכאורה, באמצעות סיבות לגיטימיות, הוא ישכנע אותה שהיא לא צריכה אף אחד חוץ ממנו, ושהוא לא יכול בלעדיה ורוצה רק אותה.
בהמשך תגיע התקיפה הראשונה, איתה ההתנצלות הראשונה, ואינספור הבטחות שהוא ישתנה. חבל שלא כולן יודעות שטיפוס אלים לא משתנה במהרה, בטח לא בלי טיפול, שיחות ועבודה פנימית. אבל לנשים הללו לא תמיד קיימת אופציה נוספת. המשפחה סגרה בפניהן את הדלת, החברות חוששות מאיומים של בן הזוג, וגם אנחנו, כאנשי טיפול, שבויים בשגרת עבודתנו.
מהיכרותי עם הנשים הללו, שלא אחת סובלות גם מאלימות מינית, פסיכולוגית וכלכלית, אני עדה לשינויים שחלים בנפש של כל אחת מהן, באישיות, בירידה בדימוי העצמי ובביטחון. אני עדה לחוסר התקווה, לפחד ולמחשבה שאינה ראויה לבן זוג לא מכה. כמה כאב אני חשה בשיחות איתן ולא אחת אני יוצאת בתחושה שהדברים הבסיסיים ביותר כמו חופש, עצמאות, בחירה ושליטה עצמית בחיים האישיים של כל אחת הם בגדר חלום. אני מזדעזעת כשהן מגוללות את סיפורי הפגיעה, לעיתים בצורה מנותקת וחסרת רגש.
אנחנו חייבים למנוע את הרצח הבא. נעשה את זה באמצעות העלאת המודעות והחשיבות לפתיחת שיח בנושא, ובעידוד נשים לשבור את השתיקה ואת תחושת הבדידות שהם האויבים הגדולים בסיפורים הללו. מיכל סלע לדוגמה: הייתה לה משפחה תומכת והיא הייתה בקשר טוב עימה, אך בכל זאת שמרה על הסוד עד יום הירצחה. כמה כדאי להילחם ולהישאר בקשר עם אותה אישה, ולא משנה מה, להשאיר לה דלת פתוחה.
אנו מעניקים טיפול רגשי באופן מקצועי ומשתדלים לסייע לכל מחסורן של הנשים אותן אנחנו מלוות. נשים אלו זקוקות ליחס של אמון, קרבה, ביטחון, חום והרבה חיזוקים. אנו מעניקים להן תחושה של בית ומשפחה, ללא שיפוטיות לכל אחת באשר היא, לפי דרכה ומקומה בקשר הזוגי, בחייה האישיים ובהתאם למשאבים הנוכחים בחייה. אנחנו מכוונים לטיפול המדויק ביותר עבורה ומציעים תמיכה רחבה ככל הניתן וקישור לגורמי מקצוע נוספים על מנת שתחזיק מעמד ותעלה על דרך חדשה ותתמיד בה לאורך זמן. בעזרת הגישה הנפלאה והמחבקת של העמותה, המזכירה לאישה שהיא חשובה, רצויה ואהובה, נשים רבות זוכות לחזור ולהיזכר בכוחותיהן וביכולתן להפוך להיות שוב, נשים בוחרות.
מורן כהן היא עוסי"ת בעמותת "יד לאחים"
