בניצחון של ביידן על טראמפ בבחירות בארה"ב ניתן היה למצוא את תמצית הצביעות של מחנה השמאל הכביכול ליברלי ולא משנה אם ניישם את המודל הזה על מחנה השמאל הישראלי או האמריקאי.
בבסיס הדברים עומדת הדמוניזציה של הצד השני, דונלד טראמפ לא נשפט כמעט אף פעם בהתאם למעשיו – לטוב או לרע, אלא בעיקר על פי התדמית שיצרו לו מתנגדיו. העלבון שהיה טמון בהפסד ההוא ב-2016, כאשר ה"שטן החשוך" כביכול, ניצח את ממשיכת הדרך של אובאמה הנאור כביכול, תורגם מיד למכונת תעמולה שנועדה להסית כל דיון מהמהות שלו אל עבר האישיות של טראמפ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הגדרת קו העוני במדינה היא שקר סטטיסטי
נתניהו מסכן את ניצחונו האידיאולוגי של הימין
"אינני יכול להסכים": כשז'בוטינסקי סירב להתחסן בשנייה
למה לעשות זאת? למה הצד שמניח שהוא זה שצודק בויכוח, זה שבדרך כלל מניח שיש לו מונופול על האמת מסית את הדיון אל המחוזות הלא עניניים? אל האישיות, הדי מורכבת יש להודות, של דונלד טראמפ?
אז מכיוון שהטענה שלי היא שדפוסי הפעולה של השמאל הישראלי והאמריקני די דומים, נשיב על השאלה הזאת באמצעות ניתוח קצר של הביצה המקומית.
העם בורח ימינה כיוון שהוא הבין שאחרי שהעניק הזדמנות אמיתית ל"שוחרי הצדק והשלום" והניסוי הזה דרדר את המדינה כמעט בכל בחינה אפשרית. בתגובה השמאל נותר עם אפשרות אחת והיא הסטת הדיון מהמהות אל האישיות.
במדינת ישראל התהליך הזה החל ב-1996 כאשר בנימין נתניהו העז לנצח את שמעון פרס ז"ל ולהחליף את הממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה, זו שהעבירה את הסכם אוסלו באמצעות שוחד לשני חברי כנסת שאחד מהם יושב כיום בכלא בגין סיוע למדינת אויב. זו הייתה ממשלה שהצליחה ליפול לכל בור מדיני ובטחוני שנכרה בדרכה וההחלפה שלה העמידה את השמאל הישראלי בפני שוקת שבורה – השקר התגלה, ויתור על שטחי מולדת לא מקרב את השלום אלא רק מרחיק אותו, אז איך נשארים רלוונטיים? השחרה של הצד המנצח.
דוד בן גוריון התייחס אל בגין כאל "האיש ההוא מהמפלגה ההיא" אבל השמאל הישראלי גרסת המילניום כבר היה מתוחכם הרבה יותר. בגיבוי התקשורת החד גונית נעשתה כאן דמוניזציה לבנימין נתניהו, כזו שנרגעה רק עם החלפתו באהוד ברק ב 1999.
המשפט של אהוד ברק, המשיח הראשון של השמאל הישראלי מאז עליית נתניהו לראשונה לשלטון היה "שחר של יום חדש". הציפיות של השמאל הישראלי היו בשמיים – ה"שטן" פינה את הדרך והכל היה מוכן להחזרת ההגמוניה של המפלגה שבנתה את המדינה ושבזכותה בעצם כולנו כאן. אבל גם אדם מבריק כמו אהוד ברק (טועה בתפיסת עולמו אבל ללא ספק מבריק) לא היה יכול לעמוד בשילוב של גודל הציפיות עם כללי המשחק החדשים הכוללים השחרת הצד השני ודמוניזציה של ממש, שפעלו כעת לרעתו. העם התרגל להיות חשדן יותר כלפי המנהיג שלו הראה לו את הדרך החוצה במהירות הגדולה ביותר שבה הוחלף ראש ממשלה נבחר.
אחרי המסע ההיסטורי בביצה המקומית שלנו, קל יותר להבין את האתגר הגדול שמולו ניצב כעת ג'ו ביידן. כמעט מחצית מהבוחרים האמריקאיים הצביעו בעד ה"דמון" וזה אומר שחלק לא קטן ממצביעי ביידן הסכימו עם פרקים במשנה הפוליטית של טראמפ, אך בחרו בביידן כתוצאה מניתוח האישיות של המתחרה.
ביידן נכנס, אפוא, למילכוד לא פשוט – ציפיות הענק של הצד השמאלי של המפה, כולל הצד המתון יותר שמכיל את הקולות הצפים והמשמעותיים ביותר, יחד עם כללי המשחק החדשים – אותה דמוניצזיה שבה נקט המחנה שלו כנגד טראמפ תופנה כעת כלפיו וכל זה בשילוב עם הידיעה שאותה אישיות בעייתית האפילה על הישגים של ממש – בין השאר שיקום הכלכלה, הגדלת מספר מקומות העבודה וכבונוס אפילו השכנת שלום במזרח התיכון.
לאט לאט האופוריה שאפפה את המחנה הדמוקרטי בארה"ב מאז הניצחון של ביידן בבחירות מתחילה להתפוגג והנשיא הנבחר יורש שק של אתגרים לא פשוטים. אם ההימור שלי נכון, זה יהפוך את הכהונה שלו לקשה ומאתגרת. בארה"ב קשה יותר להחליף נשיא מאשר להחליף ראש ממשלה בישראל, אבל חולשה ציבורית יכולה להיות מתורגמת לכישלון ענק בבחירות האמצע ולשיתוק הממשל הדמוקרטי, עד להחלפתו ב-2024.
