"הסמארטפון הפך זה מכבר לידידו הטוב של האדם. דומה כי לא תהא זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולרי טמון סיפור חייו של האדם, באשר אצורים בתוכו רגעים וזיכרונות משמעותיים מחייו, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי… מכאן הקשר העמוק, לעיתים עד כדי תלות, בין בעל המכשיר לסמארטפון שלו. גניבת טלפון סלולרי מהווה גם חדירה למתחם פרטי ביותר של האדם. הסמארטפון הוא מעין כספת ניידת המכילה מידע פרטי, ולעיתים אף סודי, אשר מעצימים את החרדה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– געה: גנץ מנותק מהמציאות: אין קשר בין אחוזי הגיוס לקורונה
– החיקוי של הרב יישכח אבל "ארץ נהדרת" תמשיך להיות פופולרית
– הווריאנט הבריטי שולט: למרות החיסונים, התחלואה לא יורדת
את המילים הללו כתב פעם שופט בית המשפט העליון יצחק עמית. הוא התכתב עם הדימוי של עמיתו, השופט בדימוס אליעזר ריבלין: "ביתו של אדם הוא מבצרו, ומחשבו האישי הוא פינת הסתר החבויה במבצר. הוא המגירה האישית של בעליו, והוא אוצר בתוכו, תכופות, מידע פרטי, אישי, ולעיתים כמוס. החדירה אל המחשב האישי כמוה כחיטוט בחפציו האינטימיים". שניהם היו עדינים בהשוואה לדברים שאמרה בדיון אחר השופטת מרים נאור: "להיכנס לאדם לטלפון זה להיכנס עמוק לנשמה, הרבה יותר מאשר להיכנס לבית".
קשה להבין את היקף המשאבים השיפוטיים והררי המילים שהושקעו בפרשת הטלפונים הניידים של יונתן אוריך ועופר גולן, בלי להתעכב על החרדה הקולקטיבית הזו. מי שניסחה אותה לאחר התפוצצות הפרשה הייתה ח"כ איילת שקד: "המכשיר הסלולרי", כתבה בפייסבוק, "הוא העולם הפנימי שלנו. עולמנו האישי. כל סודותינו. הקשרים שלנו. המשפחה שלנו. החברים שלנו. לקחת לאדם את הסלולרי ולהחרים אותו זה כמו להפשיט אדם".
האם הטלפון הנייד הוא הרזין דגניזין שבכספת, הנשמה או הלבושים? לא נכריע בין גדולי עולם. ועדיין נוכל להניח שכולי עלמא לא פליגי שאותו טלפון הוא גם "קופסא אוכמא דילן", הקופסה השחורה שלנו. זו שכולם מחפשים אותה אחרי התרסקות, במיוחד המשטרה. כאשר רשויות האכיפה מבקשות להתחקות אחר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, אין תחליף למכשיר שבכיס. כיצד מאזנים בין החובה הציבורית לבער קוצים מן הכרם ובין הזכות לפרטיות? זו שאלת מיליון הביטקוין.
כרטיס צהוב
תזכורת: בתפקידם כשליחים למשימות מלוכלכות, שלחו אוריך וגולן, יועצי ראש הממשלה, לביתו של עד המדינה שלמה פילבר רכב הכנסת ספר תורה עם רמקולים, ובו הקלטה של גברת עם קול רחובי מעצבן הצווחת "מומו, תהיה גבר, צא, תגיד ת'אמת, מה הם עשו לך ששיקרת נגד ראש הממשלה". היועצים זומנו לחקירה בחשד להטרדת עד. במהלכה דרשו מהם למסור הטלפונים הסלולריים שלהם, מבלי לומר להם שהם רשאים לסרב. החוקרים פשפשו בהודעות וצילמו מסכים, ומאוחר יותר הגישו לבית המשפט בקשה לצו חיפוש רטרואקטיבי בטלפונים.
רקע משפטי קצר: יש מצבים שבהם שוטר רשאי לערוך חיפוש גם ללא צו שופט, כמו חיפוש אגב מעצר או חיפוש במצב שבו עולה חשד סביר כי החשוד מסתיר נשק או חפץ ששימש לביצוע עבירה, למשל. אולם בשני מקרים אסור לשוטר לעקוף את בית המשפט: בחיפוש גינקולוגי, ובחיפוש בחומר מחשב או במכשיר סלולרי. יוצא דופן הוא מקרה שבו החשוד מסכים לחיפוש, אלא שלהסכמה אין ערך אם החשוד לא ידע שהוא רשאי לסרב.
התיק של יועצי רה"מ התגלגל מהשלום למחוזי ומשם לעליון, חזר לשלום ושוב למחוזי ושוב לעליון. הפרקליטות טענה כך: נכון, החוקרים פעלו שלא כדין, אבל גם אילו לא היו פורצים לטלפונים מיוזמתם תוך הטעיית החשודים, והולכים בדרך המלך לבית המשפט לבקש צו, הם היו מקבלים מהשופט את הצו. למה? כי בעבירה שנעשתה תוך קשירת קשר, סביר להניח שהחשודים תיאמו ביניהם את הפעילות, והשופט היה משתכנע שסריקת יישומוני המסרונים שלהם חיונית לשם איסוף ראיות.
פרקליטי היועצים טענו מנגד: "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי". אילו החוקרים לא היו עורכים חיפוש אסור בטלפונים, הם לא היו יודעים שיש בהם ראיות מפלילות ולא היו ניגשים לבית המשפט לבקש הלבנה בדיעבד של החיפוש האסור. בהלכת יששכרוב נקבע כי בית משפט רשאי לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, גם כשיש בהן לתרום לחקר האמת. יש לכך שורה של סיבות טובות: כדי שלחוקרים לא יהיה תמריץ לעבור על החוק, כדי לשמור על זכויות החשוד, וגם כדי שההליך הפלילי יהיה הוגן וההכרעה השיפוטית בסופו תהיה לגיטימית.
השופט חנן מלצר הציע להכריע לטובת זכויות החשודים, לבטל את צווי החיפוש הרטרואקטיביים שניתנו, ולאסור על התביעה לעשות שימוש בתכנים מהטלפונים הניידים של יועצי נתניהו. "מתבקש פה למעשה אישור בדיעבד לפריצה אסורה", קבע, "ומבחינה מהותית אמור הדבר להכריע את גורל הבקשה לשבט". הוא ציטט את סוגיית "מצווה הבאה בעבירה" שהזכיר גם השופט סולברג, וקבע כי יש לפסול את הראיות על פי דוקטרינת הגנה מן הצדק, המאפשרת זיכוי במקרים קיצוניים שבהם רשויות התביעה פעלו בחוסר הגינות מובהק. "יש לשמור על זכויות יסוד חוקתיות של הפרט ולא לקדש את כל האמצעים למען המטרה", חתם מלצר את דבריו. "חובה זו קיימת וחלה במיוחד על רשויות המדינה לא רק במישור של המשפט הציבורי, אלא גם בספירה של המשפט הפלילי".
אך מלצר נותר בדעת מיעוט. השופט סולברג, שאליו הצטרף השופט קרא, התקשה לקבל יישום כה גורף של הגנה מן הצדק, באופן שעלול לדעתו להביא לתוצאות קשות. בדרך זו פגמים בחקירה יסתמו עליה את הגולל, גם במחיר שפשיעה ממשית וחמורה לא תיחקר ולא תיאכף. נכון, המשטרה עושה לפעמים טעויות, אבל אם נגבה ממנה תעריף מלא־מלא על כל שגיאה – העבריינים יחגגו.
בשורה התחתונה קבע סולברג שצווי החדירה למכשירים יעמדו בתוקפם, משום שבשלב הנוכחי של החקירה טרם הוכח קשר בין החיפוש הבלתי חוקי ובין הודעות שנגבו מהיועצים. בגמר החקירה, אם יוגש כתב אישום, יוכלו היועצים לטעון את טענותיהם לגבי הפריצה למכשיריהם.
על הדרך קבע סולברג הלכה שיפוטית חדשה, שתציב מגבלות במקרים אחרים: מכאן ואילך, כששופט יקבל מן המשטרה בקשה רטרואקטיבית לצו חיפוש בטלפונים שכבר נפרצו, אם ברור שהפריצה לטלפונים הייתה בלתי חוקית ושרק בזכות החומרים שנמצאו בהם היה למשטרה בסיס לבקש צו חיפוש – השופט ידחה את הבקשה כבר בשלב המקדמי הזה.
אולם אם התמונה העובדתית עמומה, למשל אם למשטרה ישנן ראיות נוספות המצדיקות צו חיפוש, השופט יאשר את הצו והדיון בקבילות הראיות יידחה להליך העיקרי, אם וכאשר יוגש כתב אישום. גם אז, בית המשפט לא יסתפק בבירור קבילות הראיות שיוגשו בפניו כפי שהיה עד כה, אלא יערוך בירור לגבי חוקיותו של הצו והפגמים שנפלו לפני נתינתו. זו רפורמה מאוזנת: סולברג קובע "תג מחיר" כלפי המשטרה. ראיות שהשיגה באופן בלתי חוקי עשויות להיפסל, אך זאת מבלי לסכל חקירות חשובות ורציניות.
פוגע בכיס
20 עמודים של פלפולים משפטיים כתבו בכירי מחלקת הבג"צים בשם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בחוות הדעת שבה הכריעו להכריז על 300 אלף הדולרים שקיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו מבן דודו נתן מיליקובסקי כמתנה אסורה, ולהמליץ לבית המשפט לצוות עליו להחזירם.
כדי לקבוע עמדה במקרה מעין זה, יש להתייחס לשני מישורים: חוק המתנות, וכללי ועדת אשר למניעת ניגוד עניינים של שרים. חוק המתנות קובע שאם עובד ציבור קיבל מתנה באשר הוא עובד ציבור, עליו להפקיד אותה באוצר המדינה או לשלם את שווייה. על החוק הזה מוסיף היועמ"ש שבכל הנוגע לחברי ממשלה קיימת חזקה שאם הם קיבלו מתנה זה לא בגלל עיניהם היפות, אלא בשל תפקידם הבכיר. אלא שחזקה זו ניתנת לסתירה, ואם הם יוכיחו קשר משפחתי או חברי אמיתי – החוק לא יחול עליהם.
מעבר לחוק יש משוכה נוספת: כללי ועדת אשר, שקובעים באופן גורף שחבר ממשלה לא יקבל שום טובת הנאה מעבר לשכרו המשולם לו מקופת המדינה. אלא שלכללים אלו יש כוכבית, והיא ועדת ההיתרים שעשויה להתיר מתנות בסיטואציות מסוימות.
הקו המקורי של מנדלבליט היה לתת לראש הממשלה מרחב להקים מערך הגנה יעיל, ולא להתקטנן על תרומות. זה השתנה כשהוא הבין שנתניהו הולך על כל הקופה
מנדלבליט שינה את טעמו. בתחילה חשב שהכסף שנתניהו קיבל מבן דודו, היה מתנה מותרת בין קרובי משפחה. היום הוא סבור שמתקיימת ביניהם מערכת יחסים עסקית ולכן מדובר במתנה אסורה על פי חוק המתנות, מתנה שוועדת ההיתרים כלל לא יכולה להתיר. מהו הממצא שהתגלה פתאום? ובכן, מדובר בנתון שכולנו מכירים כבר שנים: מיליקובסקי הציע לנתניהו לרכוש מניות מחברת הפלדה שברשותו, ערכן של המניות עלה במהלך השנים והן הכניסו לנתניהו רווח נאה. אליבא דמנדלבליט זה הופך את בני הדודים למעין שותפים עסקיים.
במחילה, זו טענה קלושה. כסף נדבק לכסף, וגם מבלי לגדול במשפחה כזו אפשר לנחש שבמשפחות עם כסף, בני המשפחה מעבירים זה לזה הזדמנויות. במשפחה אחת מדברים בשולחן שבת על מקאמות בשירת הבקשות ועל "אור החיים" על התורה, במשפחה אחרת על מניות פלדה.
קשה להתעלם מהתחושה שמנדלבליט מבקש לעשות לנתניהו "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ". הקו המקורי של היועץ היה שונה לחלוטין: לתת לראש הממשלה את המרחב המלא להקים מערך הגנה יעיל, ולא להתקטנן איתו על תרומות מחברים ובני משפחה. ישחקו הנערים בפנינו בלי שיקולי תקציב, ובית המשפט יחליט.
הקו הזה השתנה כשמנדלבליט הבין שנתניהו מוכן ללכת רחוק כדי לנצח. ראש הממשלה מנהל את המשפט שלו כמו משחק בסדרת הגמר ב־NBA: שומרים אישית לוחצת מהרגע הראשון, מתקיפים אגרסיבי ולא לוקחים שבויים. המלחמה היא בכל החזיתות: החל בהטרדות עדים, דרך מתקפות תקשורתיות על בכירי הפרקליטות, וכלה במאבק משפטי עיקש על כל טענה מקדמית.
מה השתנה בגישה של מנדלבליט, לא ברור. אולי הוא חושב שאילו לנתניהו יהיו פחות מזומנים פנויים, הוא ישקיע פחות משאבים בהטרפת המערכת ויתמקד בהגנה משפטית טהורה. ואולי זו סתם תגובה רגשית ללחץ שמפעיל ראש הממשלה. מכל מקום, היועמ"ש החליט לרדת נמוך ולשחק עם יריבו בלי נדיבות ובלי ג'נטלמניות. הוא יודע שהאזור הרגיש ביותר של נתניהו הוא הכיס.
