השבוע לקחתי את הילדים לבדיקות קורונה. זה היה במרחק סביר מהבית (מבטיחה) וניצלתי את הזכות שלנו לצאת מהבידוד כדי לראות קצת נוף וטבע בנחל קנה המדהים.
חיפשתי איזו שקדייה יפה שאוכל להראות להם וכך לעורר שיח מתרגש על ט"ו בשבט הקרב ובא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית, זה הכול בשבילך
– לצאת מגבולות הגזרה שלנו
– סיכום אלטרנטיבי: השנה שעברה עליי, לטובה
אז אכן ראינו פה ושם שקדייה, אבל היא לא בדיוק פרחה וגם לא ממש תחת שמש פז שזרחה. עצי השקד היו יותר בתחילת התעוררות לחיים תחת הגשם השוטף שאיים לקטוף להן את הפרחים המעטים שהתחילו לצמוח. זה היה מאוד מאכזב, וגרם לי לתהות על החג הזה.
לאורך כל הדרך נצפו עוד המון עצים אחרים, עירומים לחלוטין מכל עליהם, עצים שחורים ובלויים שמשדרים שהאביב עוד רחוק. האמת שגם כאן, בכרם שלנו מתחת לבית, רוב העצים נראים בתרדמת חורף עמוקה, בלי סימן ולו קטן לכך שהם מתכוננים למסיבה כלשהי.
וככה תוך כדי נסיעה תהיתי לעצמי, איך חז"ל החליטו שדווקא עכשיו, בשיא החורף, בשיא הגשם והקור, דווקא עכשיו הוא ראש השנה לאילנות.
האם הם יצאו בגלימה סגולה מבהיקה, מגפי בוץ גדולות וזכוכית מגדלת ענקית לעצי הגן שבחצרם ורשמו בפנקס הבוטני שלהם את התפתחות השרף העולה באילנות, או את חניטת התאנים או הנצת הפרחים? האם הם לא ראו שט"ו בשבט חל מדי שנה בשיא הגשם כשהעצים במצב הכי פחות מחמיא?
בחג הזה, כשאנו יושבים סביב השולחן עם צלחת פירות רבגונית, רוב העצים עדין מתהפכים במיטה מתחת לפוך האדמה החמים שלהם ואין עליהם שום עלה ושום סימן לפירות הטעימים האלה שאנחנו אוכלים.
פוך רגבים
אז על מה החגיגה? החגיגה היא על החריצות של הטבע. ועל האמונה שלנו בו. בט"ו בשבט אנחנו חוגגים את סדר העולם הטבעי והמתפקד. את זה שהעצים העירומים האלה, בין שנרצה ובין שלא, בעוד כמה חודשים יפרחו ויניבו פירות. הטבע לא רואה בעיניים. לא מעניין אותו קורונה, גשם, רוח ברקים ורעמים, הוא לא עושה לעצמו הנחות. לא מחפש לפטור את עצמו מחובותיו בטענה שקר ואפור והכול סגור בחוץ, אלא ממשיך להתנהל, בהתמדה ובצמיחה בכל שנה מחדש.
ואני חושבת שחוכמת חז"ל, שקבעו את חג האילנות דווקא בזמן שאי אפשר עדיין לראות את יופיים, רק מסמלת את האמונה הגדולה שאנחנו זקוקים לה בימים אלו.
דווקא בשיא החורף, דווקא בשיא ההרדמה הכללית שהעולם שרוי בה, החג הצבעוני והמתוק הזה הוא מעין שאיבת כוח מהעתיד המתקרב.
כאילו באו חז"ל לומר לנו – יהודים יקרים, נכון. הכול חשוך, גשום ואפור בימים האלו אבל בואו תהיו כולכם נביאים ליום אחד, ותחגגו על העתיד המתקרב. עתיד המביא איתו עצים פורחים עם פירות שופעים במגוון צבעים וטעמים.
בתפקיד המבוגר האחראי
למרות כל זה, בדרכנו חזור מטיול השקדיות רציתי לצעוק לכל העצים שהשנה יעצרו מהתעוררות לקראת האביב הקרב. כי מה הטעם? כבר עדיף להישאר בפיג'מה עוד כמה חודשים, עד שכל ההמולה הזו בחוץ תיגמר. אין טעם להיות חרוצים עכשיו ולהתכונן לימים הבאים. אין בשביל מה להתחיל להנץ עלים ופרחים, אם בכל מקרה כשהעצים יניבו פרי כולנו נהיה בסגר נוסף (סליחה על נבואת הזעם, אין לי ברירה אלא להיות המבוגר האחראי שמקרקע את כולנו למציאות. לא גמרנו עם זה, יש עוד כמה חגים בלוח השנה העברי).
אבל אז נזכרתי באמא שלי.
לפני כמה זמן, בעיצומו של הסגר, דיברתי עם אמא שלי, שאלתי אותה איך היא מסתדרת בסגר ואם לא קשה לה להיות כל כך לבד כל כך הרבה זמן. בכל זאת, אבא שלי, רופא משפחה, נחשב לכל הדעות עובד חיוני, ונמצא בעבודה אפילו יותר מהרגיל. אבל לה אין כל כך לאן לצאת עקב הסגר וכל הנלווה אליו. חששתי שהיא תישמע עצובה, מיואשת, אולי מאוכזבת מאיתנו שאנחנו לא מנסים יותר למצוא לה פעילות כדי שלא תהיה לבד כל כך. אבל לא. היא ענתה לי מיד במין מרץ כזה שקצת הפתיע אותי “קראתי באיזה מקום שכדי לא להיכנס לדיכאון מהסגר צריך ללמוד דברים חדשים, אז אני לומדת טכניקות חדשות בסריגה וציור".
במאמר מוסגר אציין את העובדה החשובה שאמא שלי אמנית, כזו שכל דבר שהיא מחליטה לגעת בו מעורר קנאה מיד. לא משנה אם זה שמן על קנבס, סריגת ינשופים או מלא כוסות חד־פעמיות שהודבקו זו לזו ביצירתיות; היא פשוט טובה בזה.
אני אומרת את זה קצת בגאווה וקצת בפליאה ותוהה איך ייתכן שכל הכישרון הזה דילג מעל כל אחד ואחת מהגנים שהיא הורישה לנו.
אבל נחזור לעניין. אמא, במשך כל ימי הסגר הנוכחי וגם לפניו, פשוט החליטה להציב לעצמה מטרה: ללמוד, להתפתח ולהתמקצע בתחום שהיא אוהבת. למרות שעקרונית הייתה יכולה לשבת כל היום ולהריץ סרטוני מתכונים טעימים או נשיונל ג'יאוגרפיק ביוטיוב.
אני יודעת שהסגר הזה, כמו הסגר שיבוא אחריו, מתסכל ומייאש יותר מקודמיו. אבל כמו העצים, השרויים כעת במעין מוות כלפי חוץ – יש לנו הזדמנות ואפשרות להפוך את ימי התרדמה האלו לימים שבהם ההתכנסות מצמיחה את חיינו ושורשינו. כשתגיע עת הפריחה, האילנות והפירות שיצמחו מאיתנו יהיו יפים יותר מכל עצי הגן.
