בפרשתינו אנו נפגשים עם סופה של יציאת מצרים, בקריעת ים סוף וטביעת המצרים. מאורע כביר זה, בו "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל", מעורר את עם ישראל לומר שירה חדשה לפני ה'. בנקודה הזאת יש מקום להעלות שאלה בסיסית ביותר – מדוע בכלל עברו עם ישראל את היסורים הגדולים של מאתיים ועשר שנות גלות, ובתוכם שנים רבות של עבודת פרך? מה פשעם ומה חטאתם?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבחירות הקרבות מזמנות לנתניהו אתגר חדש
– "ז'בוטינסקי מתהפך בקברו": דני דיין יורה לכל הכיוונים
– מנהיג "השולמנים": "קבוצות אינטרס שולטות בליכוד"
חז"ל והמפרשים נדרשו לשאלה זו והביאו לה תשובות רבות. נבקש להתמקד בתשובותיו של רבי יצחק אברבנאל בספרו "זבח פסח". האברבנאל פותח בפנינו שלוש גישות לנושא, היכולות לשמש אותנו כבסיס אמוני להתמודדות עם מאורעות היסטוריים ועכשויים, בחיי הכלל והיחיד.
תשובתו הראשונה של האברבנאל נעוצה בחטאי העבר של יוסף ואחיו, כדברי האחים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". האברבנאל מבסס על תשובה זו את התפיסה של הנהגת ה' במידה כנגד מידה: האחים מכרו את יוסף להיות עבד במצרים הוא וזרעו, וגם הם וזרעם שועבדו לעבדים במצרים; הם השליכו את יוסף אל הבור, וגם בניהם הושלכו ליאור; הם אלו שגרמו ליוסף לרדת למצרים, והם ירדו למצרים על ידו; הם כיסו את מעשיהם על ידי הצאן וברעותם את הצאן, ולכן סובב הקב"ה שירדו למצרים בגלל הצאן, כמו שנאמר: "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך".
אמנם, גם יוסף נכשל בכך שהוציא דיבת האחים רעה והתגאה בחלומותיו על הוריו ואחיו; ואף יעקב אבינו שהעדיף את יוסף בין הבנים ושלח אותו אליהם ביודעו על שנאתם ליוסף. אך מכיוון שחטאם היה קל, זכו יעקב אבינו ויוסף הצדיק לעלות ולהיקבר בארץ. ולגבי בנימין, על אף שלא חטא עמהם, נטפל אליהם ונענש עימם, "כי העולם נדון אחר רובו". ועל כיוצא בזה אמרו: "משנתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין טוב לרע". והוא שאמרו רז"ל על בנימין ש"מת בעטיו של נחש", היינו, שנענש שלא מחטאו שלו.
בני השבטים נשארו בגלות בגלל חטא אבותיהם, על זה אמר הנביא: "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו". הבנים נטבעו בגלות בסיבת אבותיהם עד תום זמן הכפרה, עד שהוציאם ה' בחסדו להביאם אל הארץ המובטחת, כפי שנאמר לאברהם אבינו: "ודור רביעי ישובו הנה".
גישה שניה בדברי האברבנאל אינה תולה את טעם המאורעות בעבר, אלא דווקא בתכלית העתידית – מצד עם ישראל, ומצד גילוי שם ה'. לא ניתן להתכחש לעובדה ש"בארץ מצרים קם העם היהודי". דווקא הקושי המשותף והשעבוד ב"כור הברזל", צירפו את האחים המפולגים והפכו אותם לעם אחד.
תכלית נוספת במהלך השעבוד והגאולה ממצרים היא לפרסם את מציאות ה', את השגחתו ואת יכולתו; וכן מצאנו ביתרו ורחב ששמעו על ניסי ה', עד שבאו לחסות בצילו. שתי תכליות אלו דורשות מהלך הסטורי עמוק ומשמעותי, שבסופו – הבחירה בישראל לעם סגולה, נתינת התורה לישראל וירושת ארץ ישראל.
אולם נדמה שהגישה השלישית שמביא האברבנאל, היא המפתיעה מכולן. במילים פשוטות ניתן לומר זאת כך: "תאכלו את מה שבישלתם". הקנאה, השנאה והתחרות גרמו למכירת יוסף, שהתגלגלה לירידה למצרים, שהתגלגלה לכדי השיעבוד הנורא. בלשון האברבנאל: "הנה אם כן, המה ברצונם ובבחירתם עקרו שור וירדו למצרים ונטבעו בגלות, וה' יתברך לרוב חסדיו שמר להם הבטחת אברהם לנקום נקמתם מאויביהם ולהוציאם מעבדות לחירות, ולתת להם את ארץ כנען לנחלה. שהיה הגלות מפאת ישראל ובחירתם, והגאולה ממנו יתעלה".
ישנה הנהגה אלוקית האומרת לאדם: דע לך, מה שתקלקל – אין הקב"ה מחוייב לבוא ולתקן, והדברים עלולים להתגלגל מדחי אל דחי. קח אחריות על מעשיך! אל תפנה ח"ו אצבע מאשימה אל ה' יתברך, אל תבוא אליו בשאלות וטרוניות. הקב"ה נתן לך את הבחירה החופשית לעשות טוב או רע לך ולאחרים, לך ולזרעך אחריך. ולפעמים, בחסד ה', יבוא הוא יתברך ויתקן את מה שקלקלת.
דברי האברבנאל הללו יכולים לשמש אותנו בכל מהלך חיינו. יש מאורעות המתרגשים עלינו כעונש על חטאי העבר שלנו, הגשמיים או הרוחניים. יש מאורעות שעל אף הקושי שבהם הם אוצר אלוקי הניתן לנו כדי שנצמח ממנו, שנוציא מהכח אל הפועל כוחות פנימיים הגנוזים בנו, שלפעמים איננו יודעים אפילו על קיומם בתוכנו. וישנם גם מאורעות שהם תוצאה ישירה של מעשינו, כפשוטו; מעשים בעלי השלכות גורליות והרות אסון על חיינו וחיי זולתינו, ואנו נתבעים לקחת אחריות על כך. נראה שניתן להשתמש בשלושת המבטים הללו כדי לבחון את המציאות המורכבת בה אנו נתונים כיום.
