יושבת הראש החדשה של מפלגת העבודה שותה שמונה בקבוקי מים של ליטר וחצי ביום. מי יודע, אולי זו הסיבה לדרך המאופקת והנחושה שבה מרב מיכאלי הצליחה להשתלט על המפלגה ועל המנגנון שלה אחרי מסע לא קל נגד עמיר פרץ ואיציק שמולי החזקים ממנה. אולי זו הסיבה גם להתנהלות המצוינת שלה מאז זכתה בפריימריז לראשות העבודה ביום ראשון לפני כשבוע. מיכאלי לא היסטרית, לא מתמסרת בקלות למפלגות אחרות, לא מוכרת את העבודה לכל דורש ושומרת על כבודה, וגם פותחת את השורות לכל מי שמעוניין להתמודד לרשימה לכנסת ביום שני הקרוב. זה מה שהכי קרוב לפריימריז פתוחים, בקרוב אצל כולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרגלים רעים: ביידן יצר ציפיות מוגזמות שיפילו אותו
– "מוביל סדר יום משפטי": הרכש החדש של מפלגת הציונות הדתית
– החיקוי של הרב יישכח ו"ארץ נהדרת" תמשיך להיות פופולרית
מיכאלי נותרה בעצם לבד, עם מפלגה היסטורית, שעכשיו זקוקה לשיקום. אפשר להגיד שהיא מתחילה מאפס. זו עבודה סיזיפית, שעשויה לקחת שנים, אבל היא לא נטולת סיכוי. היו מפלגות אד הוק שבאו והלכו, צברו בדרך עשרות מנדטים, ונעלמו כלא היו. הן קמו מתוך אינטרס מיידי ועשו חיבורים בלתי אפשריים בין פוליטיקאים שלא היה ביניהם שום קשר אידאולוגי או אחר. השר צחי הנגבי עומד לפרסם בימים אלה ספר אוטוביוגרפי שבו הוא מצר בפרק מיוחד על ההצטרפות שלו לקדימה. הנגבי, איש ימין מובהק שבא מהתחיה וטיפס לעמדת הנהגה בליכוד, מצא לפתע את עצמו עם שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק במפלגה שהקים אריאל שרון. הפרויקט המשותף הזה לא החזיק מים, וכבר אינו קיים. "קדימה הייתה הטעות הפוליטית הכי קשה שלי", מודה הנגבי בספרו.
מיכאלי לוקחת בינתיים את הזמן. עם הזינוק בסקרים היא יכולה להציב תנאים למפלגת הישראלים של רון חולדאי, שרק הולכת ודועכת מיום הקמתה
מפלגות בעלות בסיס אידאולוגי שרדו וישרדו. הליכוד הידרדר ל־12 מנדטים בבחירות 2006 אבל הצליח להתאושש, ומאז 2009 הוא בשלטון. מפלגות מרכז למיניהן התאיידו, חלקן ילכו וייעלמו לנו ממש מול העיניים בתוך ימים ושבועות, חוץ מיש עתיד של יאיר לפיד שנבנתה כנראה על בסיס מרכזי ואמין, בלי סיפורי זיגזג. אני עדיין משוכנע כי מי שהרס עד היסוד בשנה האחרונה את מפלגת העבודה היה עמיר פרץ, ודווקא בגלל הקפיצה הנחשונית שלו לממשלת נתניהו. פרץ זלזל בבוחריו והם ברחו ממנו ומהעבודה. צריך רק להזכיר שפרץ גילח את שפמו כדי שיקראו היטב את שפתיו שהבטיחו בדיוק ההפך.
פרץ לא גילה כוח עמידה ראוי. האופורטוניזם והרדיפה אחרי השררה הכריעו גם את מי שהגיע משדרות ונחשב פעם לאיש ערכי. איציק שמולי החרה החזיק אחריו. מיכאלי נשארה בחוץ במצב לא פשוט, אופוזיציה של אדם אחד בתוך קואליציה שצריכה להילחם בשרי המפלגה שלה־עצמה ובממשלה כולה. המאבק הזה השתלם לה, והיא יושבת היום על כיסאם של דוד בן־גוריון, יצחק רבין ושמעון פרס. מה יקרה הלאה? לא ברור, אבל מה שוודאי – אילו פרץ ושמולי לא היו מזנקים לממשלה הזאת, הרי שמפלגת העבודה הייתה היום בעמדה מצוינת לקראת הבחירות, מול כל הפאזלים שקמים ומתפרקים היום במרכז־שמאל.
פרץ רצה להישאר בעבודה, עד שמיכאלי הראתה לו את דרך החוצה. בהתחלה הוא רצה לקיים את הבחירות לראשות מפלגת העבודה בקרב חברי הוועידה שבה הוא שולט, אף שהוא עצמו לא התמודד לתפקיד. מיכאלי לקחה אותו לבית המשפט המחוזי, וזה כפה לקיים פריימריז; היא נבחרה, גם אם שיעור המשתתפים היה מגוחך למדי. מיכאלי תבעה מפרץ וגם משמולי לעזוב את הממשלה. אילו היה פרץ איש מוסרי, הוא אכן היה עוזב את הממשלה ונשאר במפלגה שבה עשה את הקריירה הפוליטית שלו, ושאותה הנהיג עד לאחרונה. אבל פרץ עזב את המפלגה וגם את הכנסת, ונשאר בממשלה של נתניהו שאליה נשבע שלא להצטרף. גם שמולי אכזב באותה מידה של ציניות עלובה.
בכלל, פרץ רצה להטמיע את מפלגת העבודה בכחול לבן. הוא התחנן לבני גנץ ולגבי אשכנזי שיספחו אותו אליהם. הוא טען כל הזמן שרוב חברי כחול לבן הם אנשי העבודה, וההפך. הם לא נענו לו, אבל פרץ כבר סימן לכולם שהעבודה היא מפלגה בפירוק. רבים מאנשיה נפוצו בינתיים לכל עבר, ומפלגת העבודה המפוארת שהקימה את המדינה, הידרדרה בהתאם מתחת לאחוז החסימה. מיכאלי הייתה היחידה שהאמינה בסיפור הזה, למרות כל הלעג והבוז מסביב. אולי היא צדקה ואולי טעתה, אבל היא ראויה לקרדיט. זו מנהיגות.
שותפה מבוקשת
כל מי שעוקב אחרי הטור הזה יודע כי כחול לבן היה מבחינתי מיזם כושל, אופורטוניסטי, אירוע מזדמן וחסר תוחלת מלכתחילה. שנאתי את היצור הזה שקם על חורבותיה של מפלגת העבודה. חזרתי וכתבתי עוד בימים הראשונים, גם בימי ההתלהבות התקשורתית הגדולה מהמפלגה שקמה להחליף את נתניהו, כי היא תתפרק במהירות, באופוזיציה או בקואליציה, כמו כל דבר שאינו אמיתי. היום כחול לבן מגרדת את אחוז החסימה, ואיש אינו רוצה אצלו את גנץ למרות הבקשות הנואשות שלו להצטרף למפלגות בגוש המרכז־שמאל. ודווקא העבודה בראשות מיכאלי מרימה את הראש, מקבלת ארבעה מנדטים בשני סקרים עוקבים שפורסמו בשבוע החולף בערוצים 12 ו־13, ועכשיו היא מבוקשת לגיטימית לחיבורים שונים. אולי יש צדק פואטי גם בפוליטיקה.
מיכאלי לוקחת בינתיים את הזמן. ביום שני הקרוב יתקיימו בעבודה פריימריז, ולמרבה המבוכה יתמודדו דמויות אלמוניות על המקומות ברשימה, אחרי שכולם הלכו. ח"כ רם שפע מכחול לבן הודיע שיתמודד, ולמרוץ אולי יצטרפו גם עמר בר־לב ורויטל סויד, שני חברי כנסת לשעבר בעבודה. עם הזינוק בסקרים יכולה מיכאלי להציב תנאים למפלגת הישראלים של רון חולדאי שרק הולכת ודועכת מיום הקמתה, בגלל שורה של טעויות בלתי נתפסות. זה התחיל בהתעקשות של חולדאי להישאר בעיריית תל־אביב אם יפסיד, במודעות שמציגות אותו כמנהיג לאומי מול נתניהו, בנשים הלא מוכרות שהצטרפו לרשימה והוצגו כמו בובות בחלונות ראווה – ועד לשטויות שחולדאי זורק בראיונות הרבים (מדי) שמקיימים איתו.
חולדאי טלפן למיכאלי אחרי שניצחה בעבודה והציע פגישה. מיכאלי שלחה מישהו שישמור איתו על קשר עד שתייצב את המפלגה שלה, ובכל מקרה לא לפני הפריימריז ביום שני. היחסים בין מיכאלי וחולדאי מצוינים, ופעמיים בעבר היא ביקשה ממנו להתמודד על ראשות מפלגת העבודה והוא סירב. אני שומע שהיא לא מתלהבת לראות ברשימה המשותפת, אם תקום, את אבי ניסנקורן. היא לא סומכת עליו. מבחינתה הוא האיש שדחף את כולם לממשלת נתניהו וחתם איתו על ההסכם הקואליציוני הידוע לשמצה. ימים ספורים נותרו להגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית. נראה איך זה ייגמר.
