הברית החזקה ביותר בפוליטיקה הישראלית ניצבה השבוע בפני מבחן גדול. השילוב של הפרות הקורונה והיעדר האכיפה, יצר סינרגיה שהעצימה את הביקורת החזקה ממילא על חולשת תפקודה של הממשלה בראשות נתניהו ועל ההפקרות שאחזה במחנה שותפיו החרדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כל פעם מחדש: גרסת הצ'חצ'חים 2021, מכיוון לא צפוי
– "מוביל סדר יום משפטי": הרכש החדש של מפלגת הציונות הדתית
– גורמים מדיניים: מניעת העברת חיסונים לעזה – בעייתית
אחוות הנרדפים לא גיבשה את הגוש אלא הביאה את הצדדים להרהר במחיר שגובה מהם השותפות. בריאיון ברדיו קול חי, אריה דרעי היה נחרץ: ״רבותיי, אני שם את הדברים על השולחן. כל מה שהתקשורת עושה עכשיו נגד החרדים זה כדי לנתק אותנו מנתניהו בכל מחיר. נשארנו המפלגות היחידות שממשיכות ללכת עם נתניהו, וזה מה שאנחנו רואים״. גם משה גפני הציג הסבר דומה מעל דוכן הכנסת, בתום שבוע של מהומות והפרות במגזר: ״כל הניקוז של רק־לא־נתניהו התלבש עלינו. אם היינו הולכים עם בני גנץ לא היו התקפות עלינו״.
למפלגות החרדיות נוח להיתלות בשנאת נתניהו במקום להודות שהשוליים החרדיים כבשו את המרכז, אבל גם בשיחות סגורות הם משוכנעים שאלמלא החיבור לביבי, גובה הלהבות היה נמוך בהרבה.
בליכוד בטוחים שהמצב הפוך. הם משלמים מחיר תדמיתי כבד, בעיצומה של מערכת הבחירות, בגלל חוסר האיפוק והשליטה אצל החרדים. האדמו״רים שנתניהו מתקשר אליהם מדי כמה שבועות מובילים את רמיסת הנחיות הממשלה. בכירי שותפותיו הפוליטיות מכשילים את החקיקה בנושא הקנסות. והשיא: המערכון מעורר המחלוקת בארץ נהדרת בכיכוב דמותו של הרב קנייבסקי, שעיקר חיצי הלעג בו לא כוונו לרב ולא לנכדו, אלא לראש הממשלה שלא זז בלי אישורו של שר התורה.
נתניהו, שבלם ומסמס את חוק הקנסות בגל השני, איבד סבלנות. סירוב כחול לבן להאריך את הסגר בלי להחריף את הסנקציות נגד מפירי ההנחיות, הציג אותו בחולשתו. סקרי המנדטים כבר סימנו את המחיר: בנט מתחזק על חשבון הליכוד בגלל השתוללות הקורונה, ולפיד שואב מנדטים מסער בגלל ההשתוללות אצל החרדים (דווקא על זה נתניהו לא מצטער). לא פלא שבליכוד מיהרו להודיע על יישור קו עם עמדת כחול לבן ותמיכה בקנסות. נתניהו יודע שהחרדים אולי יכעסו, אבל לא ישברו את הכלים.
הוא והם מבינים את מה שכל שדכנית בבני־ברק יודעת: נישואי צורך חזקים יותר מחתונת אהבה. האהבה עלולה להתפוגג, הצורך נשאר תמיד. נתניהו תמיד יזדקק לחרדים כדי לאחוז בימין ובשלטון, והם לנצח יעדיפו אותו כברירה הראשונה: זה נטוע בקהל הבוחרים וגם ברבנים באופן שכבר אי אפשר לשנות.
המאבק הפוליטי שניהלו גפני, ליצמן ודרעי נגד החוק שמט את הקרקע מתחת לטיעון הבסיסי שלהם: אי אפשר לזעוק על אי הבחנה בינם ובין פורעי החוק הקיצוניים שאינם מייצגים אותם, ובאותה נשימה להיאבק למען זכותם של פורעי החוק להמשיך בדרכם בלי שייגבה מהם מחיר כבד יותר.
הקנסות היו אמורים להיות אינטרס של ההנהגה החרדית: אכיפה יעילה ונקייה, שאין מהומות ואלימות בסופה. שוטר מצלם את המוסד פתוח, והקנס יישלח בדואר. ללא מגע יד אדם. בלי דם ואש ותמרות עשן ברחובות.
אבל ביהדות התורה ובש"ס סירבו בגלל נימוק כפול. הראשון, גם אם עכשיו רוב מוסדות החינוך של הזרם המרכזי סגורים, הרב קנייבסקי יכול בכל רגע להפוך את הוראתו, או ליתר דיוק להפוך את ההוראה הפרטית והשקטה שנתן לכמה מוסדות להוראה פומבית וגורפת. בתחילת החורף מערכת החינוך בזרם המרכזי של המגזר הייתה פתוחה בניגוד לחוק ובשקט יחסי, הודות לתחלואה נמוכה. הקנסות שיוטלו עכשיו על הפלגים הסוררים יישארו בתוקף גם כשהזרם המרכזי יחליט שנתוני התחלואה מאפשרים לו לשוב לכיתות גם בלי אישור משרד החינוך.
הנימוק השני עקרוני: הנציגים החרדים לא מוכנים להעביר חוק שיכביד את עולו על לומדי התורה, ויקבע תקדים שיאפשר סגירה מנהלית של מוסדות בהחלטה של פקיד. החשש הזה, מנימוקים הצהרתיים, הוא בעצמו הצהרה מהדהדת לא פחות.
קריסת ההנהגה החרדית מוחלטת. עוצמתה של ההנהגה הרבנית, כפי שהיא מתוארת כלפי חוץ, היא למעשה חולשה: אם הרב קנייבסקי חזק כל כך, מדוע מוסדות חינוך רבים נפתחים? ואם הוא דוגל בפתיחה, כיצד מוסדות רבים אחרים נותרו סגורים? הציבור החרדי מודע היטב לחילוקי הדעות בצמרת. מול עמדתו העמומה של הרב קנייבסקי, הרב גרשון אדלשטיין מוביל קו זהיר ומפורש בהרבה. גם בצד החסידי בכירי האדמו"רים נתונים במחלוקת חריפה. חסידות גור, הגדולה בישראל, נוקטת קו מחמיר יחסית בהובלת האדמו"ר לאורך כל המשבר. אחיותיה הבאות בתור בסדר החשיבות והמספרים, ויז'ניץ ובעלז, הן סמל לרמיסת ההנחיות באורח אידיאולוגי כמעט.
בתוך כל פלג או חצר יש דעות לכאן ולכאן: הורים שולחים את ילדיהם לתלמוד תורה בחשש וברעד בגלל הלחץ החברתי, והורים אחרים זועמים על ההנהלה משום שאינה מחדשת את הלימודים. דעת תורה, שבדרך כלל מוצגת כאחידה ומתואמת, התפוררה לתתי־פלגים ותתי־חצרות. אלו לא הבדלי ניואנסים אלא גישות הפוכות ב־180 מעלות: באזורים האחראיים של המגזר, מפירי ההנחיות הוגדרו כרוצחים בקודים ההלכתיים. בפלגים שנוטים לזלזל רואים בהקפדה על כללי הקורונה מזימה שתכליתה עקירת התורה כולה.
אם הרבנים עוד ניסו לצנן השבוע את השטח, הפוליטיקאים, שכתפיהם צרות עוד יותר, רק הסלימו: כינוס חברי הכנסת החרדיים בגג עיריית בני־ברק היה שיא של ניתוק. נציגים מש"ס ומיהדות התורה התכנסו יחד עם ראש העירייה למתקפה רטורית על המשטרה. "אנו קוראים למשטרת ישראל להתעשת ולהסיג את הכוחות מרחובות העיר", נאם ראש העירייה אברהם רובינשטיין, כשמימינו גפני ומשמאלו ליצמן. הוא גם סימן את האחראים לפריקת העול ברחובות: "משטרת ישראל והעומדים בראשה נושאים באשמה לקטסטרופה המתרחשת בעירנו".
איש לא היה שם כדי לצעוק: רדו מהגג. אבל כשראש העירייה הנכבד ונבחרי הציבור אכן ירדו, ההמון הזועם ברחוב תקף גם אותם. המשטרה לא הייתה שם כדי לחלץ את רכב השרד המוקף עשרות צעירים. את השלמת השיעור קיבל ראש העירייה שלוש שעות אחר כך, כשנערי שוליים הציתו אוטובוס ברחוב מרכזי. האש הבוערת סיכנה את בתי המגורים בבניינים הסמוכים אבל כוחות הכיבוי סירבו לצאת לשטח בלי ליווי המשטרה, שבוששה להגיע. ראש העיר שקרא למשטרה לסגת התחנן שתשלח כוחות. העיירה בוערת.
ההתפוררות במחנה משבשת גם את ההיערכות לבחירות. סוד כוחה של החרדיות הוא באחדותה ובמינוף כוחו הפוליטי של המיעוט, אבל האחדות נתונה כעת בסימן שאלה. יהדות התורה מורכבת משתי מפלגות בריצ'רץ': אגודת ישראל החסידית ודגל התורה הליטאית. לפי ההסכם ביניהן, במערכת הבחירות הקרובה אמורה להתקיים רוטציה: גפני יקבל את המקום הראשון ברשימה (ובמקרה של תוצאה אי זוגית, מושב אחד יותר בכנסת) וליצמן יהיה הראשון לבחור תפקיד. ההסכם הזה נחתם בהנחה שיו"ר דגל ויו"ר אגודה לא מתחרים על אותם התיקים: השר מחסידות גור מעדיף משרד בממשלה, ואילו הליטאים מחבבים את הדיונים המתישים בוועדת הכספים על פני כל כורסה מיניסטריאלית.
מגפת הקורונה, ההתפטרויות החוזרות ונשנות מהממשלה וגם כתב האישום המרחף ממעל גורמים לליצמן להתגעגע לוועדת הכספים ולכיסא היו"ר שלה, שבו ישב בעשור הקודם. אבל אם ליצמן יקבל את ועדת הכספים, מה יעשה גפני? הוא מעולם לא היה שר, ובשיחה פוליטית בכנסת נשמע אומר שבתרחיש כזה הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים, צעד שנדמה ריאלי יותר בהתחשב בקשיים הבריאותיים שחווה בשנה האחרונה.
על רקע המאבק על ועדת הכספים, דגל התורה הודיעה השבוע שהיא נערכת לריצה נפרדת. זה נראה כמו הפגנת שרירים במשא ומתן, אבל נכדו של הרב קנייבסקי, יענקי, דוקא תומך ברעיון בלהט ומבקש לשחזר את הישגיו ממהלך דומה שהוביל בבחירות המקומיות: ריצה נפרדת בירושלים הביאה את הליטאים לתוצאה מהדהדת של 3:6 מול החסידים, ולניצחון במאבק על ראשות הערים בירושלים ובחיפה, שם תמכו במועמד אחר מאגודת ישראל.
אם לא די בכך, בתוך אגודת ישראל עצמה מתנהל מאבק קשה בין ליצמן וטסלר מחד לפרוש ואייכלר מאידך. החצרות הבינוניות והקטנות מרגישות שהן נרמסות תחת יתרונה של גור, ולא זוכות לייצוג הולם. גם כאן נשמע איום: בסביבת פרוש מהרהרים באפשרות של גוש טכני עם סמוטריץ'. כן, עד כדי כך. רק דבר אחד שווה להזכיר לאדונים המתקוטטים: האפשרות שהפיצול יביא לפיחות הכוח החרדי, כך שליצמן וגם גפני לא יקבלו את ועדת הכספים, אלא פשוט ישבו באופוזיציה.
