החרדים אומרים: בתל־אביב לא הייתם עושים את זה; ואולי הם צודקים. אם בתל־אביב היו כמה רבבות שמפירים בבוטות את הנחיות הקורונה וכמה מאות שמתפרעים ברחובות, ייתכן שהמשטרה הייתה נזהרת יותר לא לשבש את החיים בעיר כולה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההרשמה לבחירות לקראת סגירה, והרשימות מתקשות להתאחד
– דעה: מאחורי מרד נוער השוליים עומדת ההשקפה החרדית המסורתית
– הדיגיטציה בימי הקורונה תרמה להפצת זיכרון השואה
תגובת המשטרה למהומות בני־ברק הייתה אולי מופרזת, אבל אפשר להבין מהיכן באה. תושבי בני־ברק, שלא כמו תושבי תל־אביב, היו יכולים למנוע את העבריינות ברחובותיהם, לו רצו. החרדים מיתממים כשהם טוענים שאינם יכולים לעשות דבר מול קומץ עבריינים. לו הקומץ הזה היה מפר את חוקי בני־ברק במקום את חוקי המדינה, העבריינות הייתה נקטעת תוך דקות. אם בריונים היו אוכלים חזיר או נוסעים באופנועים בשבת ברחוב רבי עקיבא, בתוך דקות הם כבר לא היו בעיר. בחברה החרדית יש אכיפה קהילתית נוקשה בנושאים החשובים לה. המסקנה היא שכנראה לא כל כך חשוב לחברה החרדית לשמור על תקנות הקורונה ולמנוע התפרעויות רחוב.
אין שום היתר לאלימות משטרתית. אם יש שוטרים שפעלו בניגוד לחוק, עליהם לתת את הדין. יותר מזה: המשטרה כולה נושאת באחריות קיבוצית למעשיהם. השר לביטחון הפנים לא יכול לומר שזה קומץ שוטרים, או פלג שוטרים, או השוטרים החסידים, או השוטרים המתנגדים. המשטרה היא גוף בעל משמעת פנימית נוקשה, ולכן אנחנו מתייחסים אליו באופן קיבוצי. החברה החרדית אינה נוקשה עד כדי כך, אבל גם לה יש משמעת פנימית, ולכן גם היא נושאת באחריות קיבוצית מסוימת. האחריות הזו בשום אופן אינה מצדיקה פגיעה בחרדים חפים מפשע, אבל היא בהחלט מטילה חובה מוסרית על הקהילה כולה לבלום את העבריינים שבה. אוי לרשע ואוי לשכנו.
יותר מזה: החרדים פונים לשאר אזרחי ישראל כקהילה עצמאית למחצה, ולא כאוסף של יחידים. החרדים אומרים ליתר האזרחים: אל תתעסקו עם השבט שלנו, ואנחנו לא נתעסק אתכם. הפטור של החרדים משירות צבאי אינו אישי, כמו הפטור שניתן בנסיבות קיצוניות לפציפיסטים סרבני מצפון, אלא קהילתי: שבט ראובן השיג פטור ממלחמת מצווה והיתר לשבת בין המשפתיים.
הקהילה החרדית מתנהלת בישראל כמו הקהילה היהודית באירופה בימי הביניים: גוף עצמאי, בעל חקיקה פנימית ואכיפה פנימית, שבדרך כלל נוח לכולם לעזוב אותו לענייניו. אכן, הקהילה היהודית הקלאסית שילמה במשותף מס כבד למען המעמד הזה, בעוד הקהילה החרדית בישראל דווקא מקבלת בזכותו הטבות. למשל: מימון ממשלתי נדיב לבתי ספר שאינם מלמדים לימודי ליבה.
אבל גם לשאר אזרחי המדינה העסקה הזו הייתה נוחה. החרדים, למשל, לא הביעו עמדה קיבוצית בשאלה שפילגה יותר מכול את החברה הישראלית: שלום וביטחון, ימין ושמאל. למעשה, שילמנו להם כדי שישתקו ויתנו לנו לקבוע. החברה החרדית גם נלחמה בפשע: על אף עוניה, רמת הפשע האלים בחברה החרדית בדרך כלל נמוכה מאוד, בזכות האכיפה הקהילתית. גם זה היה חלק מהעסקה.
בימי הקורונה העסקה הזו נפרמה. החרדים כבר לא מצליחים לתפקד כשבט עצמאי, כמדינה בתוך מדינה. כאשר הקורונה משתוללת בבני־ברק, היא מדביקה גם בגבעתיים. הנגיף הפיל את החומות הסמליות שאפפו את החברה החרדית. הניסיון הנועז להקים רשת חרדית עצמאית של טיפול ביתי בחולים קרס כשמספר החולים עלה, וממילא התאים רק לחולים במצב קל. שאר הישראלים אומרים עכשיו לחרדים: תחליטו; אם אתם שבט עצמאי – טפלו במפירי החוק, השתלטו על מפיצי הקורונה, החזירו הביתה את המתפרעים ברחובות. אם אתם רק אוסף אזרחים שגרים באותה עיר – אז כך נתייחס אליכם גם בתחומים אחרים.
אפשר לקוות שבקרוב נצלח את משבר הקורונה, אך נדמה לי שהלקח לא יישכח. אין שום סיבה שהחרדים יוותרו על הקהילתיות שלהם. להפך: הלוואי שכולנו נלמד מהם איך מקיימים חיי קהילה חזקים ובריאים. אין גם שום סיבה שיוותרו על אהבתם לתורה ולחינוך, והלוואי שגם את זה הם ינחילו לכולנו. אבל הם לא יכולים להמשיך להתנהג כמו מדינה עצמאית. זה עבד בדוחק כשהחרדים היו כמה רבבות, וזה לא יכול לעבוד כשהם עומדים להיות כמה מיליונים. נחוץ לנו חוזה חדש עם החרדים. בני שבט ראובן, המדינה הדמיונית שלכם התפרקה; ברוכים הבאים למדינת ישראל.
