ביום שאחרי הקורונה מרבית החיים יחזרו "לשירם ולזמרם", והשאר יתחדשו ויהיו ל"נורמליות החדשה". כולנו ננסה לחזור כמה שיותר מהר לשגרת הנוחות. אל הפרנסה, שלום הבית וחינוך הילדים. והאחראים? הם יעשו כל שביכולתם כדי שנשכח את שפע מחדליהם ונפאר את מעט הישגיהם. אז רגע לפני הסוף, הנה הרהור והצעה לפרידה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההרשמה לבחירות לקראת סגירה, והרשימות מתקשות להתאחד
– ליבי במזרחי: כך הפכה הרבנית ימימה מזרחי לדרשנית נערצת
– ארי שביט: בהתמודדות עם הקורונה, הפופוליזם ניצח את הפוליטיקה
המגפה חשפה, בין השאר, את חוסר ההבנה התהומי של ממשלת ירושלים כלפי פסיפס הקהילות הישראליות. ממשלת הקורונה הראשונה הראתה לנו את מתווה התפרקותה של המדינה המוכרת לנו. אפשר לטייח, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שהמעוות לא יוכל לתקון באמצעות חזרה למתכונות שכשלו.
אפשר לא לעשות דבר, ולקוות לטוב. ואפשר גם להקדים תרופה למכה ולשאול את עצמנו בכנות: האם בתוך להבות האוטובוס בבני־ברק, פחי הזבל של ירושלים, חתונות אום אל־פחם, תיאטראות תל־אביב והפגנות הגשרים טמון גרעינה של ישראל אחרת לחלוטין?
תשובתי אחת – ודאי. ייתכן מבנה אחר לישראל העתידית; קונפדרציה הדומה מאוד לזו השוויצרית. כן, אני שומע את גלי הצחוק: "כשיהיו לנו אַלְפִּים, שוקולד וגבינה שווייצרית תבוא לדבר איתנו". ובכל זאת אני מוכן להסתכן ולומר שבלי שינוי דרמטי ומעבר לשיטה שמזכירה את שווייץ, סיכויינו להגיע לעתיד בר קיימא קלושים וזרועי סכנות.
לפני כמה שנים השתתפתי בסמינר מרתק אי שם על פסגת הר מושלג בשווייץ. את המפגש זימנה נשיאת הקונפדרציה השוויצרית לשעבר מישלין קלמי־רה. בדברי הפתיחה שלה הציבה את התמיהה הבאה: ״איך מאפשר המודל השוויצרי ל־8 מיליון אזרחים לבנות את אחת הכלכלות התחרותיות בעולם? איך הוא מספק שלום וביטחון למדינה שאינה חברה באיחוד האירופי ובנאט״ו? ואיך מצליחה שווייץ להתנהל במציאות לאומית של ארבע שפות, כמה דתות, תרבויות שונות ו־23 אחוזים מהאוכלוסייה שאינם שוויצרים כלל?״. שאלות קלות למי שיש לה תשובות כל כך מוצלחות. שאלות קשות למי שיש לו אתגרים דומים ואין לו אומץ או נדיבות לבדוק דגמי חיים אחרים. כמונו למשל.
יחד איתה למדנו, משתתפים מכל העולם, את האפשרות ליישם את השיטה השוויצרית הייחודית במקומות נוספים בעולם. בייחוד בחברות מפולגות ואזורים שסועי מחלוקת. שווייץ יכולה להציע לנו הרבה יותר משוקולדים, פעמוני פרות ומשאלי עם. זו מדינה ותיקה מאוד, עשירה בזהויות, תרבויות ושפות שלא נעלמו עם השנים. התנאים הגיאוגרפיים והאנושיים הקשוחים יצרו שם מבנה משטרי של עצמאות מקומית וקהילתית רבה על חשבון השלטון המרכזי. חברה פוליטית שנבנתה מלמטה ולא מוכתבת או נכפית מלמעלה. התוצאה היא משטר דמוקרטי מאוזן, יציב מבפנים וניטרלי כלפי חוץ.
שווייץ היא קונפדרציה של מחוזות אוטונומיים (הקנטונים המפורסמים) דוברי שפות שונות, המשמרים, כל אחד בדרכו, תרבויות וזהויות עתיקות יומין. היא מתנהלת בשיטה אזרחית משולבת שהיא גם מקומית וגם מדינתית. יש נושאים המצויים בסמכותה של הממשלה המרכזית, ואחרים שהם באחריותם הבלעדית של הקנטונים. לכל אחד מהם מערכת כמעט מדינתית משלו; ממשלה, פרלמנט, חוקה ובית משפט. יש בשווייץ ארבע שפות רשמיות, והרוב המכריע של האזרחים דוברים שתי שפות לפחות. זה חיוני כדי לברוא אקלים של שיחה והדברות.
אין דבר קדוש במבנה הישראלי הנוכחי, ולעומת זאת יש פוטנציאל מלהיב בהתחדשות ובצמצום הריכוזיות המדינתית. מירושלים של מעלה המנותקת מישראל של מטה, למרחב פוליטי רגיש המשותף לכל השונים שבו; פחות ממשלה תמורת יותר קהילות שותפות ומשוחחות, והרבה יותר חירויות ושוויון.
עם המודל השוויצרי נוכל להשיב אל החיים הריבוניים את האוטונומיות הקהילתיות שהיו לנו בגולה ואינן, להאציל כמה שיותר תחומי אחריות ועצמאות ליחידים, לקהילות ולחברה, ולעבור מממלכתיות מוחקת זהויות בתנורי ההיתוך לחברת כל קהילותיה. בישראל של הוויתור וההידברות ייפתחו מרחבי אחווה חדשים שיחייבו את כולם בנשיאת עול האחריות – חרדים ומתנחלים, ערבים וחילונים, ציונים ושאינם, מרכז ופריפריה – ותבוא רפואה שלמה לאחד מתחלואינו.
