נכון לרגע זה, ארבע סיעות הרשימה המשותפת מתקשות להגיע להבנות שיאפשרו ריצה משותפת בבחירות הקרובות. דומה כי המיזם של איחוד המפלגות וגורמי הכוח של המגזר הערבי בא באיזה אופן לידי מיצוי. מבחינות מסוימות אלה אינן חדשות רעות כל כך למי שראה ברשימה המשותפת כנושאת דגלה של הלאומיות הערבית האנטי-ציונית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הערבי, הדתי, החברתי: נתניהו בוחן שריונים לרשימתו
– ההרשמה לבחירות לקראת סגירה, והרשימות מתקשות להתאחד
– שיא עצוב: 76 נפטרי קורונה בישראל ביום אחד
העובדה שפירוק הרשימה מתרחש גם בשל עמדותיו הפרגמטיות של ח"כ מנסור עבאס, העומד בראש רשימת רע"מ, הן אפילו חדשות טובות עוד יותר המלמדות על תהליך הפרגמטיזציה שעוברים חלקים בחברה הערבית. בשונה מבעבר, כיום הם שוקלים עמדות לפי היגיון המביא בחשבון תועלת ומעשים על פני חזונות ופנטזיות.
עבאס ללא ספק הוציא מהארון את נוכחותה של גישה זו, בדיוק כפי שהסכמי אברהם הוציאו לאוויר העולם מציאות שהתקיימה מתחת לפני השטח מזה עשור: שיתוף פעולה ישראלי עמוק ופורה עם מדינות המפרץ הפרסי.
ואולם, ראוי בהקשרים הללו להתבונן על תמונת המציאות כולה במלוא מורכבותה, ויש בהקשר הזה גם חדשות פחות טובות. אלה קשורות להבנת התהליך הכולל שהוביל מלכתחילה לגיבוש הרשימה המשותפת ערב הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015.
יצירתה של המשותפת הייתה קשורה לא רק למהלך שהובילה מפלגת ישראל ביתנו במרס 2014 להעלאת אחוז החסימה. היא הייתה קשורה גם להבנה של המנהיגות הערבית כי זו הגיעה למבוי סתום ביכולתה לקדם אסטרטגיה אפקטיבית, שתשרת את שרידותה ואת המגזר הערבי בכללותו. ההבנה הזו נולדה לאחר שהאסטרטגיה הלעומתית שהובילו גורמי מפתח בקרבה, שהייתה מבוססת על פוליטיקת הזהויות, כשלה בצורה מוחלטת, בייחוד לאחר פרסום "מסמכי החזון הערביים" של 2006/7.
גיבוש הרשימה המשותפת הגיע לפיכך עם נכונות של הסיעות לייצר שותפות פוליטית גם על בסיס מכנה משותף רעיוני חדש-ישן, שאמנם לא ביטל את נוכחות האידיאולוגיות הוותיקות, אבל הגדיר רעיון אסטרטגי חדש שראה לנכון לקדם אינטרסים מרכזיים של המגזר הערבי שנגעו לממד החברתי-כלכלי.
האסטרטגיה הזו התכתבה עם השיח החברתי הכלל-ישראלי שהתפתח במחאת קיץ 2011. בנוסף, היא תאמה כמו כפפה ליד למדיניות "השילוב הכלכלי" שהובילו ממשלות ישראל בעשור האחרון ובו זמנית למודל "השלום הכלכלי" של הימין שהתבסס על העיקרון של "יותר כלכלה ופחות אידיאולוגיה".
מלבד שיתוף הפעולה שנרקם במסגרת זו בין מנסור עבאס ובין ראש הממשלה נתניהו, נוצרו שיתופי פעולה גם בין הרשימה המשותפת לבין משרד האוצר והמשרד לשוויון חברתי. הם הובילו את החלטת 922 הממשלתית מסוף 2016 שתורגמה לתוכנית החומש (חסרת תקדים בהיקפה) למגזר הערבי, בעלות של יותר מעשרה מיליארד שקלים.
שיתוף הפעולה של הרשימה המשותפת עם הימין הפוליטי התנהל מתחת לפני השטח, ובכך שירת נאמנה את כלל הצדדים, היהודי והערבי גם יחד. מבחינה זו, עבאס לא המציא את גלגל האסטרטגיה הפרגמטית, אבל הוא בכל זאת לקח אותה צעד אחד קדימה. כך עשתה גם איחוד האמירויות, שפרצה את תקרת ההשתקה והוציאה לאור את מה שהתנהל בין הצללים.
אימוץ האסטרטגיה החברתית-כלכלית על ידי הרשימה המשותפת לא ממש מחקה את תעודת הזהות הרעיונית-אידיאולוגית של רכיביה. לאורך שנות קיומה התנהל מתח סמוי בין הממד האידיאולוגי לפרגמטי. מתח זה צף ועלה בשנה האחרונה על רקע "הסכמי אברהם" ודחיקת העניין הפלסטיני מסדר היום במזרח התיכון, שכמו החזירו את הרשימה המשותפת לעולם האידיאולוגי המוכר.
לכך התווספו מערכות הבחירות החוזרות לכנסת, שהחזירו חלקים מהרשימה המשותפת לאמצע שנות התשעים, ולחידוש הברית ההיסטורית עם השמאל הישראלי בדמות כינון גוש חוסם לממשלת כחול לבן. הדבר בא לידי ביטוי בהמלצה חסרת התקדים שנתנו גורמי המשותפת לנשיא ריבלין על תמיכתם בגנץ, הרמטכ"ל לשעבר, לראשות הממשלה.
ההיסטוריה בשני העניינים הללו אמרה את דברה, אבל תוצאת הלוואי הפוליטית שלה היא מנסור עבאס. הוא דחף את חבריו במשותפת לא רק לחזור לפרגמטיזם, אלא גם להפוך אותו מאסטרטגיה מוכחשת לאסטרטגיה פומבית וגלויה. בהיבט הרחב יותר היא החריפה את המתח בין שתי האונות של הרשימה המשותפת, זו הרעיונית-אידיאולוגית וזו הפרגמאטית-ריאליסטית.
מנקודת מבט זו, ההתנגשות בין עבאס ובין חברי המשותפת איננה משקפת רק מפגש טעון על רקע פוליטי, אם כי גם את המתח על גבולות הפרגמטיזם הערבי. זהו דיון חשוב שמתנהל כרגע בתוך הפוליטיקה הערבית על גבולות האסטרטגיה הפרגמטית ועל היחס בינה ובין פוליטיקת הזהויות הקלאסית.
החדשות הטובות בסיפור הזה הן עצם קיומו של המתח שמעיד על רוחות השינוי בפוליטיקה ובחברה הערבית. אלה, אגב, משליכים גם על הפוליטיקה היהודית. די להתבונן בשינוי שחל בהתנהלות נתניהו מול המגזר אבל גם בנכונות של רשימות יהודיות לשלב בתוכן נציגים ערביים לקראת הבחירות מתוך הבנה של ירידת עוצמת האידיאולוגיה במגזר הערבי, כדי להבין את גודל ועוצמת השינוי.
החדשות הפחות טובות הן שפוליטיקת הזהויות והממד האידיאולוגי עדיין נוכחים במגזר הערבי, ובקרב גורמים משמעותיים במערכת הפוליטית שלה. התהליך החיובי שמתחולל במגזר הערבי אינו מבשר עדיין על מה שבזמנו הגדיר הכלכלן הפוליטי פרנסיס פוקויאמה במונח "קץ ההיסטוריה".
המציאות עתידה להתנהל בתווך שבין הממדים ובמתח שבין הקצוות כסוג של פרדוקס בלתי מוכרע. זה אומר שלצד פרגמטיזם, ריאליזם ואפילו יש שיאמרו ציניקניות, יוסיפו להתקיים גם יסודות רעיוניים, אידיאולוגיים וזהותיים. בנסיבות מסוימות אלה עלולים גם להתפרץ, למרות שהולכת ונבנית מאסה של אינטרסים ושיקולים שמדריכים היום את המגזר הערבי והופכים את הסיכוי לשלוט במערכת המתחים הזו לגבוה יותר.
