לא צריך חלילה להכנס לנעליה של לאה גולדין, אימו של הדר שמוחזק בשבי חמאס יחד עם אורון שאול ועוד שני אזרחים חסרי ישע, כדי להבין את כעסה. היא זועמת, ובצדק, על התנהלות המדינה ומערכת הביטחון בכל הקשור לאסטרטגיה מול רצועת עזה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפוליטיקה מנצחת: הסגר יוארך, אבל זמנית
– הקפאת עסקת החמקנים: ישראל מפסידה, בינתיים
– כוכב נופל: האם פרישת ניסנקורן תחזיר את השפיות לשמאל?
ישראל ממהרת לפזר סיסמאות, אך ברגע האמת היא לא מסוגלת לעמוד בהן. התחל ברמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט שהצהיר כי רצועת עזה לא תשוקם ללא השבת הבנים, אך מאז ישראל לא מפסיקה להזרים אליה חמצן שיקומי; המשך בהצהרות המדינה לפיהן לא יוחזרו גופות מחבלי חמאס לאויב כל עוד הבנים מוחזקים בעזה – בפועל, גופות מוחזרות פעם אחר פעם, אסירים משוחררים, והבנים? כלל לא על הפרק; וכלה בהצהרות ממשלה רשמיות לפיהן רצועת עזה לא תקבל חמצן הומניטרי כל עוד אין התקדמות בנושא השבויים והנעדרים. בפועל, ישראל מאפשרת הכנסת מאות מיליוני דולרים ואירו, ישירות לידיים של יחיא סינוואר. הכסף מאפשר לו לשרוד, ללא העלאת הבנים לסדר היום כלל.
אם לא די בכך, בימים האחרונים ממשיכה ישראל להפגין אוזלת יד בכל הקשור לאסטרטגיה מול הרצועה. היא מאפשרת לקטארים להזרים מאות מיליונים, ואף להגדיל את התקציב בשישה מיליון אירו בחודש, לתוך רצועת עזה כדי להימנע משיגור רקטות לעבר העוטף. והדובדבן שבקצפת – מערכת הביטחון לא מכחישה דיווחים לפיהם ישראל תעביר לפלסטינים אלפי חיסונים, כאילו האוכלוסייה אצלנו כבר חוסנה כולה, כאילו אין מגפה שמשתוללת ואנשים לא מתים פה בעשרות מדי יום.
זעקתה של לאה גולדין מוצדקת, ולא כי מדובר בזעקת אם. במדינה שפויה כל אזרח היה צריך להצטרף לזעקה כי מחר חלילה, כל אחד מאיתנו יכול להיות במקומה. ישראל שוב מציגה אוזלת יד בכל הקשור למדיניותה מול ארגוני הטרור ובצורך להחליט על פי אלו ערכים, כללים, כלים וחשיבה ביטחונית או מדינית, יש לנהוג.
הבעיה העיקרית היא שישראל יודעת שיש מקום להצהרות פופוליסטיות ויש מקום לנהוג במשנה זהירות. האם נכון להסלים את הדרום אל מול השאלה אם להעביר חיסונים לעזה? במגרש כל כך כאוטי דרוש מבוגר אחראי שיקבל החלטה ויעמוד בה. אם אתם, מקבלי ההחלטות, לא מתכוונים לממש איומים, אל תאיימו. אל תפריחו באוויר הבטחות של אי-שיקום או אי הזרמת חמצן כשבפועל אתם שולחים את המתפ"ש לבצע את ההפך.
לא פלא שלאה גולדין זועקת כלפי המדינה שצריכה להיות המשענת שלה בסיטואציה הבלתי נסבלת שהיא חיה בה. היא מוצאת עצמה נלחמת מול כל העולם כשלאף אחד לא אכפת שבלב עזה, בידי ארגון טרור, מוחזקים לוחמים שנשלחו למשימה. לוחמים שלא רק שלא עושים דבר להשיבם, אלא להפך – מחזקים את האינטרס העזתי להמשיך ולהחזיק אותם בשבי.
