שבוע בלבד נדרש לממשלו הטרי של נשיא ארה"ב החדש ג'ו ביידן כדי לשנות את המדיניות האמריקנית במזרח התיכון ב־180 מעלות. אף שארצם טובעת בהתמודדות עם נגיף הקורונה, מצאו אנשי הממשל זמן לשורת הצהרות שאמורות להטריד מאוד כל אזרח ישראלי, ובהן ההכרזה על פתיחתה הצפויה של נציגות אש"ף בוושינגטון, ההודעה על חידוש פעילות הקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים, והקריאה להימנע מ"צעדים חד־צדדיים", שם קוד מקובל לבנייה עברית ביהודה ושומרון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
כל פעם מחדש: גרסת הצ'חצ'חים 2021, מכיוון לא צפוי
מה עשה ח"כ מיקי לוי בחמש וחצי בבוקר בכנסת?
מתי נראה חובשי כיפות כובשים שערים?
גם בתחום האיראני החל ממשל ביידן בגישושים, לקראת משא ומתן על חזרת ארה"ב להסכם הגרעין. התהליך רק בראשיתו, אך האמריקנים כבר שיגרו לאיראנים מסר של רצינות בדמות הקפאת עסקת מכירת מטוסי האף־35 לאיחוד האמירויות. הצעדים הללו של ממשל ביידן אינם מפתיעים כל אחד כשלעצמו, אך צבר המהלכים ומהירות נקיטתם צריכים לעורר חששות.
מול המתקפה הדיפלומטית הזו ניצבת ממשלת ישראל, שהורגלה בממשל ידידותי שאינו מזיז יד ורגל במזרח התיכון ללא תיאום הדוק עמה. לפי קצב הפעולה של הממשל החדש, נדמה שאין לישראל מאה ימי חסד להיערכות. אחד הדברים שיקשו על ישראל את ההתמודדות: את פני ממשל ביידן מקדם שגריר ישראלי בחצי משרה. ממש ביום שג'ו ביידן החליף את דונלד טראמפ בבית הלבן, גלעד ארדן החליף את רון דרמר בשגרירות ישראל בוושינגטון – בשעה שארדן ממשיך לשמש במקביל בתפקיד שגריר ישראל באו"ם, שאליו מונה לפני כחצי שנה.
האדם האחרון ששימש בשני התפקידים במקביל היה גם הראשון בשניהם, השגריר המיתולוגי אבא אבן. מאז שסיים הדיפלומט המזהיר את כהונתו הכפולה בשנת 1959, היה ברור ששני התפקידים דורשים משרה מלאה פלוס. אילו נותר דונלד טראמפ בבית הלבן, והממשל האמריקני היה ממשיך בגיבוי המלא לישראל הן בזירה הבינלאומית הפתוחה והן במסדרונות האו"ם, ייתכן שכפל התפקידים היה אפשרי איכשהו. אולם לנוכח השינוי בארה"ב ראוי שהממשלה תשקול, גם בתקופת הבחירות, למנות שגריר במשרה מלאה בוושינגטון לצד שגריר במשרה מלאה באו"ם. מובן שארדן יוכל להמשיך להחזיק באחד התפקידים, אך לא בשניהם. אין זו הבעת אי אמון בכישרונו של ארדן, אלא הבנה של גודל האתגר והצורך להתמודד איתו באופן הטוב ביותר.
הבעיה החדשה של כוכבי
נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי השבוע עלה לכותרות בעיקר בגלל מסריו בנושא האיראני והתייחסויותיו לנושא התקציב. אולם במהלך הנאום הקדיש כוכבי פרק נפרד להתמודדות עם סוגיות הדין הבינלאומי שהעימות הצבאי הבא, בצפון או בדרום, יציב בפני מדינת ישראל וצה"ל. רב־אלוף כוכבי האריך לתאר את המציאות בדרום לבנון, שבה אמצעי לחימה מתקדמים מאוחסנים בלב אוכלוסייה אזרחית ואף יופעלו מאתרים אזרחיים.
"כל בית חמישי בלבנון הוא או מחסן טילים או מחסן נ"ט או חמ"ל", דיווח כוכבי. "האוכלוסייה חיה בתוך המטרה הצבאית". מטבע הדברים, במצב כזה כל עימות יביא לפגיעה נרחבת ובלתי נמנעת באזרחים תמימים, המכונים במשפט הבינלאומי "בלתי מעורבים". בהמשך הסביר הרמטכ"ל גם את אופן התייחסות הדין הבינלאומי למציאות הסבוכה הזו, לפי פרשנותה של מדינת ישראל, אך לא הסתיר את הקושי הצפוי מול המוסדות המשפטיים הבינלאומיים.
מה שהרמטכ"ל הזכיר פחות הוא שזירת הדין הבינלאומי הופכת בשנים האחרונות למאתגרת יותר ויותר לישראל, ולא רק לישראל. מדינות וצבאות מפתחים את כללי המשפט הבינלאומי בזיקה למציאות המלחמתית שניצבת בפניהם. בישראל, למשל, מובילים בתחום מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל והמחלקה למשפט בינלאומי באגף ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, בראשות המשנה ליועמ"ש ד"ר רועי שיינדורף. בצבאות מקבילים בעולם, בארה"ב ובבריטניה, פועלות מחלקות דומות העוסקות באפשרויות ניהול המערכה העתידית בשדה הקרב הקונבנציונלי ובזירת הדין הבינלאומי.
אבל במקביל למסלול המדינתי־צבאי, המתעצב בצמוד לאתגרי הלחימה בשטח, מתפתח הדין הבינלאומי גם במסלול מקביל ולעיתים קרובות מנותק, בהיכלי השן של הפקולטות למשפטים ברחבי העולם. זו תעשייה אקדמית ענפה הפועלת ליצירת פרשנות מעודכנת לאמנות הבינלאומיות בנושא ולדין הבינלאומי הנוהג – עולם רוחש וגועש במאמרים אינספור, ספרים רבים, כנסים וימי עיון – בקיצור, שמחה וששון.
הדינמיקה של העולם הזה, הסמוי מעין הציבור הרחב בישראל ובעולם, מפתחת את דיני הלחימה באופן שמקטין מאוד את הלגיטימציה של מדינות להשתמש בכוח צבאי. צעדים צבאיים שכל אזרח בעל שכל ישר יחשוב שמותר למדינה חפצת חיים לאחוז בהם נאסרים לפי הנורמות המתקבעות במסדרונות האקדמיה ומעל דפי כתבי העת. מטבע הדברים, משפטני בית הדין הפלילי הבינלאומי, שהגישה הזו מעצימה את כוחם ומרחיבה את סמכויותיהם, נוטים לאמץ דווקא את הגישות האקדמיות הללו. גם בתי משפט בחלק ממדינות המערב, במיוחד במערב אירופה בארצות שכבר שנים לא איים עליהן סכסוך צבאי של ממש, נסחפים לכיוונים הללו. התוצאה היא לחץ כבד על מדינות וצבאות, ובהם צה"ל, לאמץ נורמות שמקשות מאוד על חתירה לניצחון. פעולות צבאיות לגיטימיות לחלוטין הופכות ל"פשעי מלחמה", והאיום האישי על בכירי צה"ל ואפילו על חיילים פשוטים הופך מוחשי.
עד לאחרונה ממש הייתה לישראל ידידה טובה במאבק בזירה הזו. ארה"ב של טראמפ לא היססה לפעול נגד בית הדין הבינלאומי, ואפילו הטילה עיצומים אישיים על כמה מראשיו. מאזן האימה שנוצר העניק לישראל מרווח נשימה, בין השאר מול התלונות הפלסטיניות המונחות על שולחנו. אולם ממשל ביידן כבר משמיע זמירות חדשות בתחום, ומותיר את ישראל לבדה בזירה מול המגמות הבעייתיות. הטיפול באיום המתחדש הזה חייב לעמוד בראש סדר היום של הממשלה, לא פחות מאיומים כמו חיזבאללה וחמאס, משום שסכנתו לביטחון הלאומי בטווח הבינוני והארוך רבה לא פחות.
קמפיין עלילה
עם השקתה של מפלגת תקווה חדשה, לפני כמה שבועות, היה ברור שחלק ניכר ממסע הבחירות שלה יוקדש למתקפות על הליכוד ומנהיגו, בנימין נתניהו. נהרות הדם הרע שזרמו בין ראש הממשלה לגדעון סער אינם סמויים מן העין. אולם, השבוע בנו במפלגת תקווה חדשה קומה נוספת, כאשר יצאו בקמפיין חדש שכותרתו "נתניהו פילג – סער יחבר".
אפשר לבקר את ראש הממשלה נתניהו מהרבה כיוונים. הוא חתום על לא מעט מחדלים, והנחיל לציבור בוחריו אכזבות רבות לאורך השנים. בין השאר הוא אחראי על הפקרת הנגב לבדואים, על החידלון מול השתלטות הפלסטינים על שטחי C ביו"ש, על החמצת הסיכוי לריבונות ועל המשך שלטונה האקטיביסטי של מערכת המשפט. בעיצומם של הימים הללו הוא גם מתגלה כמנהל בינוני מאוד של גל הקורונה השלישי.
אולם האשמתו בפילוג העם היא לא מתקפה בעקבות מחדל אמיתי, אלא אימוץ של הנרטיב השמאלני שמאז ומעולם טפל על מנהיגי הימין האשמות שווא מסוג זה. מנהיגי הימין תמיד הוצגו כמסיתים, מחרחרי ריב ומדון, פשיסטים ושאר האשמות. השמאל, ובכללו קובעי הטעם בתקשורת, הצליח לאמץ לעצמו תדמית של יונת שלום צחורה. כאשר סער מאשים את נתניהו בפילוג העם הוא רוכב על קמפיין שמאל שקרי, בתקווה לרתום אותו לטובתו. מהר מאוד סער יגלה שלשקר הזה, כמו לכל שקר, פשוט אין רגליים.
