אירועי החודשים האחרונים גרמו לרבים לדבר על הצורך ליצור חוזה חדש בין החברה החרדית ושאר החברה הישראלית, כולל מוסדות המדינה. החברה החרדית לא תהיה עוד רק מקבלת אלא גם נותנת, ובעיקר מחויבת לכללי המשחק החלים על שאר האזרחים (החרדים נותנים הרבה, במגוון ארגוני חסד, אבל זו תמיד תרומה התנדבותית. במדינה מתוקנת יש גם צורך במחויבות). בסמיכות זמנים מקרית ומרתקת, גם יחסי המגזר הערבי עם החברה הישראלית הבשילו לכריתת חוזה חדש. למעשה, מהתהליכים שהבשילו בחברה הערבית אפשר ללמוד גם על דמותו של החוזה שיש לכרות עם החרדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
סופה של קהילה: היהודי האחרון בחוג׳נד, טג׳יקיסטן, הלך לעולמו
בין איחודים לפיצולים: סופו של יעלון כבר נכתב מראש
רב גוני: המנהיגים הרוחניים הכי משפיעים בציבור הדתי
בעשורים הראשונים לקיום המדינה שני המגזרים האלה היו "האחר". שניהם, כל אחד מסיבותיו, לא קיבלו על עצמם את האתוס הציוני שהמדינה קמה מתוכו ושליכד את רוב אזרחיה. בעשורים האחרונים, לעומת זאת, שני המגזרים עברו תהליך ישראליזציה, שהתבטא גם בתחושת היכולת לתבוע לעצמם זכויות שלא העזו לתבוע בעבר. אבל בין שני התהליכים האלה נוצר הבדל גדול, כי באותן שנים עבר מרכז החברה הישראלית תהליך של הדגשת הפן היהודי בדמותו, לעומת הפן הישראלי שאפיין אותו בעבר. תביעות החרדים התאימו יותר לתהליך הזה, בעוד תביעות הערבים נגדו אותו באופן מובהק. קל וחומר כשתביעות הערבים הגיעו גם לדרישה שישראל תוותר על אופייה כמדינת העם היהודי.
וכך, בשעה שעל השתלבותם הפוליטית של הערבים הוטל וטו חמור (למעשה גם וטו עצמי), והתאפשרה רק "התגנבות יחידים" של פוליטיקאים ערבים למפלגות הציוניות, על השתלבותם הפוליטית של החרדים לא הוטלה שום מגבלה. אדרבה, בשעה שהתוכנית האנטי־ציונית של הפוליטיקה הערבית ("מסמכי החזון") נבלמה בחדות וביעילות, המהלך האנטי־ציוני או לפחות הפוסט־ציוני של החרדים דווקא התקדם ללא הפרעה. השתמטות החרדים משירות צבאי ומשותפות בכלכלה הגיעה לממדים שמסכנים את קיומו של מודל צבא העם ואת שגשוגה הכלכלי של המדינה. יחסם של החרדים לעולי ברית המועצות לשעבר סיכן גם הוא את האתוס הלאומי, כשביקש להעמיד את הסולידריות הלאומית על בסיס הלכתי במקום על בסיס שותפות גורל וייעוד. זה קרה, צריך לזכור, דווקא בעידן שלטון המחנה הלאומי. נשיא המדינה ראובן ריבלין אפילו ניסח חזון אזרחי חדש, "ארבעת השבטים", שהמרכיב הציוני בו נדחק לקרן זווית.
הפער בין יחסו של מרכז החברה הישראלית לחרדים ולערבים מניב כעת גם פער מדהים בתוצאות. בחברה הערבית ניכרים סימני ההכרה בכך שבלי זניחת החזון הפוסט־ציוני, לפחות דה־פקטו, היא לא תזכה בהשתלבות פוליטית. לא רק שמפלגת רע"ם מוכנה לקואליציה גם עם הימין, אלא שגם ראשי הרשימה המשותפת נזהרים מלבטא חזון אנטי־ציוני, ומדגישים יותר את זכויות המגזר. אפילו האינטלקטואלים הערבים, שהיו בעבר הסמן הקיצוני של הובלת "מסמכי החזון", נאלמו דום, כי הציבור הערבי הרחב מאס בדרכם. במקביל, דווקא רבים מהחרדים, כולל ראשי זרמים ומוסדות, מרשים לעצמם לבוז לכל נורמה של סולידריות ואחריות. הרי הם התרגלו שלא תובעים מהם דבר, אז למה שמגפה קטנה תגרום להם לוותר על פתיחת מוסדות חינוך, ואפילו על חתונות ואירועי ענק?
נוצר גם פער מרשים בהתייחסותו של כל מגזר לעשבים השוטים שלו: בשעה שהמנהיגות הערבית זנחה את העוינות למשטרה, וראשיה מתחננים, אפילו תובעים, שיטור נמרץ יותר, המנהיגות החרדית ממשיכה לגונן על עברייני המגזר. כן, הם כמובן לא בסדר, אבל נא לטפל בהם בכפפות של משי.
ההבדלים האלה צריכים להוביל לשתי מסקנות. האחת – החוזה החדש בין החברה הישראלית לחרדים צריך לומר בבירור: זכויות שוות כן, אבל בלי ויתור על מילוי החובות, ובכל מקרה לא זכויות יתר או פירור האתוס הלאומי המשותף. הלקח השני צריך להיות לקח חרדי פנימי: השבאבניקים החרדים לא טובים מהשבאב הערבי, גם אם אופי האלימות שלהם, נכון לעכשיו, פחות קיצוני. אם לא תופעל נגדם אכיפת חוק חדה, שלעיתים כוללת גם הפעלת כוח, האלימות שלהם תהפוך את חיי בני המגזר עצמם לגיהינום, עד שראשיו יתחננו בעצמם לאכיפה נוקשה, שתצטרך לבוא בתנאים קשים בהרבה.
