אנחנו מתמודדים בימים האחרונים עם מה שאפשר להגדיר כתקווה ושברה. החיסונים שהגיעו בהיקף נרחב במיוחד לישראל חילקו את התקווה לשניים: המתנה בין מנת החיסון הראשונה לשנייה נתנה תקופה כמעט אופורית של ספירה לאחור עד לקבלת מנת החיסון השנייה שסימלה יציאה לחופשי: שחרור מהשעבוד לחששות מהנגיף. אבל אז התברר שהווריאנט הבריטי נמצא פה בהיקף גדול ומדבק כל כך, שהופך את הקורונה למחלה של צעירים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אופציות, איומים ורבנים: המו"מ בציונות הדתית תקוע
– החמרה במצבה של תינוקת בת שנה וחודשיים מסיבוכי הקורונה
– צפו בדיון על בנט: הטראומה מאחוז החסימה והיחסים עם הציונות הדתית
אבל הצעירים לא באים להתחסן. מהדורת חדשות 13 אתמול הראתה למשל מצד אחד מן בלוגים מצולמים של חולי קורונה בשנות העשרים לחייהם שנזקקים לחמצן ולא מצליחים להשלים משפט בלי שיעול שמרעיד את כל הגוף. ולמול אלו, נראו עמדות חיסונים בקופות החולים שעומדות ריקות כי לא מספיק צעירים בגילאים שכבר הותרו לחיסון באים להתחסן, עד כדי חשש מזריקת מנות חיסון לפח.
המגפה בגילויה הקשה והטרגי הגיעה אפילו אל תינוקת בת חודשיים ואל פעוטה בת שנה וחצי, ואל משפחה בת חמש נפשות שבה כמעט כולם חולים, והאם והבת הגדולה מאושפזות במצב קשה. במשרד הבריאות חוששים שחזרה ללימודים תגרום לווריאנט הבריטי, שכרגע נמצא בארץ בתפוצה של כשבעים אחוזים, לזנק במהירות רבה לתשעים אחוזים כי הוא מדבק הרבה יותר וכל תלמיד יביא אותו הביתה וידביק את בני משפחתו.
ובה בעת, אני חייבת להגיד שכשאני יוצאת לרחוב במקומות השונים בארץ, אני רואה מרכזי קניות ובילוי שבהם חלק מהחנויות פתוחות. אני רואה ילדים, נערות ונערים מתגודדים בקבוצות, במרבית המקרים ללא מסכות. אני רואה ילדים קטנים מטפסים על מתקנים. אני רואה את הדבר הכי אנושי, חברתי, ישראלי, חם ומתבקש, אבל אני לא רואה סגר אמיתי.
גם בחדשות מדווחים לא רק על הלוויות המוניות של חרדים שנותרו ללא כל התערבות משטרתית, אלא גם על מסיבות המוניות של צעירים שפוצצה המשטרה. וכשסוגרים את ינואר עם כמות המתים הכי גדולה עד כה, ובהם רבים שאינם מקבוצות הסיכון כלל, מה יש להם לחגוג?
בקבוצות הווטסאפ של ההורים, ישנה חלוקה בין אלו שאסרו כליל לילדיהם מפגשים עם חברים, כאלה שמאפשרים להם להיפגש רק עם קבוצת חברים מצומצמת וקבועה, לבין אלו ששחררו לגמרי והילדים שלהם נפגשים הרבה ועם מי שירצו, העיקר לנסות ולנהל שגרה של אינטראקציות חברתיות כדי לשרוד נפשית. זאת, למרות שעל פי עקרונות הסגר בכלל אסור להימצא בביתו של האחר. אלו ואלו ישלמו מחיר. המתגודדים אולי יחלו, או כבר חלו, והילדים שלא נפגשים רואים את הפגישות שנקבעות לחבריהם בעיניים כלות ומתוסכלים שהם לא חלק מהן.
זו כבר עובדה שהקורונה הפכה למחלה של צעירים. ומצד שני, התחושה היא שציבור הצעירים אדיש. במובן זה, הסגר הוא קוסמטי בלבד, כי כולם מסתובבים. הוא כותרת כואבת שפוגעת בבעלי עסקים ממושמעים שכבר שבועות לא עובדים ולא מתפרנסים ועד עכשיו לא יודעים אם להיערך לפתיחת העסק ביום שישי הקרוב או לא.
אבל אי אפשר לתלות הכול בציבור ובהתנהגותו. עוד פוליטיקאי או איש ציבור שמפר הנחיות נחשב כבר לרעש לבן, כבר היינו שם וקצפנו על כולם, ועכשיו הפוליטיקאים עסוקים יותר מידי בלהרכיב רשימות ולרקוח מזימות פוליטיות, והם לא באמת מרוכזים עד הסוף במאבק במגפה. וכשאין מחויבות אמיתית לריחוק חברתי גם לא בתוך סגר, וכשהפוליטיקאים רואים כרגע כאופק בעיקר את השרידות הפוליטית העתידית שלהם, ולא את השרידות מהנגיף, אין פלא שהתחלואה רק עולה.
וכשהחדשות ממטירות כל כך הרבה מאותו דבר, ושהדבר אינו טוב, מה שהמחיש לי יותר מכל את המצב בו אנחנו נמצאים הוא דווקא אייטם קצר שתפסתי מקודם בזנבו של מבזק של תכנית הבוקר ברשת 13: נגן פסנתר שמנגן כל יום מוסיקה קלאסית לפילה בשמורה בתאילנד. נראה שהקורונה הפכה לפיל בחדר או בשמורת החיסונים שקוראים לה מדינת ישראל. הוא עוד פה, אבל אנשים רבים כבר מיצו את הנגיף, עד שהחליטו לדמיין שהוא כבר בדרכו החוצה, בתקווה שהנבואה תגשים את עצמה והוא ייעלם מעצמו, אבל זה לא באמת יקרה. מוכרחים להמשיך לנגן, זה נכון, אבל יש בעיה גדולה עם מה שנותן את הטון.
