אכיפה בררנית
החירות שלוקחת לעצמה הקהילה החרדית ביחס לתקנות הקורונה הגיעה השבוע לשיא חדש, עם שתי הלוויות המוניות שהתקיימו ביום ראשון בירושלים. כן, אני יודע, יש גם חוגים אחרים, ובוודאי עוד הרבה אנשים פרטיים, שמפרים את תקנות הסגר: יש מפגינים בבלפור, ויש חילונים בחופי תל-אביב ובמסיבות בהרצליה. הכול נכון, ועדיין, ההפרות החרדיות הן הבוטות ביותר, הפרות מהמקפצה. גם כי ההפרות החרדיות נעשות, בין היתר, על-ידי מוסדות מאורגנים, ולעיתים אף בהנחיה או בגיבוי של רבנים ואדמו"רים בולטים, וגם, צריך להודות, משום שהחרדים גם ככה מעצבנים בפער שבין רמת התובענות שלהם לזכויות יתר לרמת הנכונות שלהם לשאת בנטל הכללי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדינת היהודים: קביעת מדיניות בימי קורונה באור הלכתי
– ברגע אחד, התקשורת הפכה את כוכבי לאחרון הביביסטים
– הקורונה הפכה למחלה של צעירים, אבל הם אדישים
ההלוויות ביום ראשון חשפו עוד סיבה בשלה ההפרות החרדיות מקוממות במיוחד. אין שום ציבור אחר שהיה מעז, בתקופה הזו, לכנס כל כך הרבה אנשים, ברחובות צפופים גם ככה, בלי סיכוי כלשהו לריחוק מינימלי. בתנאים האלה, בהלוויית הרב שמואל וואזנר בבני ברק לפני כמה שנים, כבר נמחצו כמה בני אדם גם בלי סכנת הקורונה. ועכשיו, לא רק שאין ריחוק – לפחות בהלוויה הראשונה, זו של הרב משולם דוד סולובייצ'יק – אלא רק מעטים מהמלווים נראו עוטים מסכות. וזה באמת לא יאומן: נניח ואינכם מוכנים שגדול תורה כמו הרב סולובייצ'יק ילך לעולמו בלי ליווי המוני. אבל למה לפחות לא לעטות את המסכות?
ההסבר הסביר הוא שאותם חרדים פשוט לא מוכנים לקבל את הוראות המדינה, מעצם העובדה שהן באו מטעמה. ואכן, רוב מלוויו של הרב סולובייצ'יק היו אנשי קבוצת בריסק, שנחשבים בירושלים לאחד הפלגים היותר קנאיים, בניגוד גמור לפלג האמריקני של המשפחה, שבראשו עמד הרב יוסף דב סולובייצ'יק, פילוסוף בעל השכלה כללית רחבה, ומנהיג הזרם האורתודוקסי-מודרני.
אבל ההבדלים האלה יכולים לסקרן אותנו בימים כתיקונם. בימים אלה חובתה של המדינה לאכוף את סמכותה על כל אחת מהקבוצות החברתיות. פירוש הדבר: עצירת תקציבים לכל זרם המסרב לקבל את ההנחיות, ומעצר של אנשים המארגנים בפועל את הפרת ההנחיות. מכיוון שזה כנראה לא עומד לקרות, מסיבות פוליטיות ידועות, ומצד שני גם אי אפשר לקבל את האפליה הבוטה ברמת האכיפה, מן הראוי לאמץ את הרעיון הבא:
כל עוד תקנות הקורונה אינן נאכפות באופן שוויוני, ראוי שכל אזרח המקבל קנס על הפרת התקנות, יסרב לשלם אותו, וידרוש לקבל משפט חלופי, כמקובל לגבי קנסות. במשפט עליו לטעון טענה אחת בלבד: "הגנה מן הצדק", בשל אותה אכיפה בררנית. זה הרי הטיעון שראש הממשלה מבקש בשמו – לא רק להקל בעונשו, אם יורשע, אלא לבטל מלכתחילה את עצם המשפט. אם כך, אין הצדקה שאזרחי ישראל יסכימו לאכיפה בררנית בוטה שכזו. אם ייווצרו אלפי משפטי קנסות שבהם כלל הנשפטים יטענו לאכיפה בררנית, ייתכן שהממשלה תצמצם עד למינימום את הבררנות, שהאכיפה על החרדים תוגבר, או, מה שסביר יותר, ההגבלות על האחרים יוקלו.
אסכולה של ניתוק מהמציאות
מכיוון שהזכרנו את הרב משולם דוד סולובייצ'יק, מן הראוי להרחיב בכמה מילים על השושלת המפוארת שהרב המנוח בא ממנה, שושלת בריסק. זו שושלת שהצמיחה כמה מהרבנים (הליטאים) החשובים ביותר בדורות האחרונים, והיא נקראת על שם העיר בה כיהנו ראשוני השושלת כרבנים.
הראשון שבהם היה הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, שכיהן במקביל גם כראש הישיבה הגדולה והנערצת ביותר במזרח אירופה בדורות האחרונים, הלא היא ישיבת וולוז'ין, מחוז שאיפתם של כל עילויי התורה. בנו, הרב חיים סולובייצ'יק, שכיהן כמותו ברבנות בריסק ובראשות ישיבת וולוז'ין במקביל, היה חשוב ממנו. הוא זה שיצר את שיטת הלימוד המזוהה כשיטת בריסק, שהפכה לאבן יסוד של כל לימוד הגמרא בעולם הישיבות הליטאיות.
השיטה הזו היא שיטה מופשטת מאוד, שבה יש רצון להבין את הנושא הנלמד דרך ההמשגה העקרונית-אנליטית שלו. כך למשל, לגבי מצוות הדלקת נרות שבת יתקיים דיון האם היא משום עונג שבת שדורש שבני אדם לא ישבו בחושך ביום הקדוש, או משום כבוד שבת, ואז, גם אם ישנו מקור אור חלופי, לא תתבטל חובת הדלקת הנרות. השיטה הזו יצרה תלמידי חכמים בעלי יכולת אנליטית גבוהה, והעדיפה זאת על פני הבקיאות הרחבה ועל פני ההבנה הריאלית של מושגי היסוד של הסוגיה עצמה. אני זוכר את עצמי כתלמיד ישיבה, חש תסכול מול הצלילה של הר"מים שלנו למעמקי תתי-חילוקים ודקויות כשההקשר הטכני, הגיאוגרפי, הלשוני וההיסטורי של מושגי היסוד של הסוגיה לא נהירים לי, ולמעשה לא נחשבו חשובים כלל. נראה שלא במקרה הפכה שושלת בריסק לקיצונית כל כך, לפחות בגרסתה הארצישראלית. אם תפיסת הלימוד שלה כל כך מופשטת ומנותקת מהמציאות, למה שתפיסתה הפוליטית לא תהיה כזו?
אבל ראשי השושלת, עם העומק והיושר האינטלקטואלי שלהם, גם ידעו מתי הם נכנסים לסתירות פנימיות. מעשה ברב יצחק זאב סולובייצ'יק, אביו של ראש הישיבה שנפטר השבוע, שהיה מנהיגם של הליטאים הקנאים בראשית שנות המדינה. פעם באו אליו תלמידיו לספר לו על הפגנה גדולה ואלימה נגד השלטונות שהם מתכננים לקיים. "הרב מבריסק", לפי כינויו, התחיל להטיח בהם בצעקות: "אתם ציונים! נהפכתם לציונים!". הם לא הבינו מה רצונו מהם, עד שהסביר להם: בשום מדינה אחרת לא הייתם מעיזים לעשות מה שאתם עושים. אלא מה? אתם מניחים שכאן, במדינת היהודים, יתנהגו כלפיכם באופן שונה. אם כך, גם אתם נהייתם ציונים המאמינים בייחודה של המדינה!
התלמידים שליוו השבוע את בנו בדרכו האחרונה, תוך הפרת כל חוק וכל התנהגות אחראית ומוסרית, אכן הוכיחו שגם הם, בעצם, ציונים. גם הם לא היו מעיזים לנהוג כפי שנהגו בשום מדינה אחרת.
להתרחק מן הכיעור
התוכנית "אופירה וברקו" היא אחת הדוגמאות הבוטות, ולא שחסרות כאלה, להידרדרות ולעליבות של פני התרבות הישראלית והשיח הציבורי. זו תוכנית של שני אנשי ספורט, שזכו לתוכנית אקטואליה שבועית, משאת נפשם של עיתונאים מנוסים בהרבה, לא בגלל רוחב השכלתם או כישרונם העיתונאי, אלא דווקא משום שהיה ברור שיהפכו אותה לשואו.
והנה, מתברר שבצוק העיתים לא רק שתוכנית כזו בכלל עולה לשידור, אלא שלמרות משבצת השידור הבעייתית שלה (שישי אחר הצהריים, סמוך לכניסת השבת), יש לה דווקא רייטינג לא רע. מה לעשות, כבר ראינו שרייטינג וטעם טוב לא תמיד הולכים יחד. ובזכות הרייטינג החלו הפוליטיקאים שלנו, כולל האיכותיים והרציניים שבהם, להופיע אצל הצמד הזה ולקבל על עצמם את ההתבזות הכרוכה בכך: שאלות בוטות, קטיעה גסה על-ידי המראיינים, ואפילו נאומים בהם פורשים המראיינים את האג'נדה שלהם עצמם, שהרי כידוע הם-הם כוכבי התוכנית.
ביום שישי האחרון הגיע לתוכנית גם גדעון סער, יו"ר מפלגת "תקווה חדשה", המייעד עצמו להחליף את נתניהו ולכהן כראש הממשלה הבא של ישראל. ככזה, היה ראוי שיתייחס לעצמו לא ביהירות, אלא מתוך כבוד עצמי בסיסי. והנה, לא רק שהאיש בכלל טורח להופיע בתוכנית, אלא שבתגובה לאתגר של אסייג, לעגן בחתימת ידו את התחייבותו שלא לשבת בממשלה של נתניהו, הוא נענה לאתגר וחתם.
חשוב להבהיר: אין בעיה עם העובדה שסער לא הסתפק בהתחייבות מילולית שלא לשבת עם נתניהו והוסיף לכך התחייבות בכתב. הבעיה היא שזה נעשה כחלק משואו המוכתב על-ידי השדרנית שהכינה מראש נוסח של התחייבות, וסער התבקש לחתום עליו כמות שהוא.
נכון שהפוליטיקאים שלנו הרוויחו את ההתייחסות המבזה כלפיהם ביושר, אבל זה לא אומר שעליהם לשתף איתה פעולה. בוודאי מי שמתיימר לבטא ולהנהיג "פוליטיקה אחרת". תומכיו של סער אולי יאמרו שלא הייתה לו ברירה: אחרי שהוצג לו המכתב בשידור חי לא יכול היה להתחמק מהחתימה בלי שייחשד שאינו מתכוון ברצינות. על כך נאמר שחכם יודע מראש לא להיכנס לבור שהפיקח יודע להיחלץ ממנו. אבל גם אם כבר החליט להשתתף בתוכנית, היה על סער לומר: לא אשתף פעולה עם גימיק מבזה. אדרבה, אילו היה נוהג כך, ואילו הוא ושכמותו לא היו נוהרים מלכתחילה לתוכניות מהסוג הזה, הן היו יורדות מהמסך או נאלצות להסתפק במרואיינים מהדרג המתאים להן.
