בעיר היוונית ספרטה, לא היה בזוי מחייל שהשליך את מגינו הכבד וברח משדה הקרב. אמהות ספרטניות היו אומרות לילדיהן היוצאים למלחמה: חזור עם המגן שלך – או עליו. כלומר: או מנצח, או מת. פעם שאלו אחד מתושבי ספרטה: למה אתם בזים כל כך לחייל שחוזר בלי מגינו, ולא לחייל שחוזר בלי קסדתו, למשל? הספרטני ענה: כי הקסדה שומרת עליו, והמגן שומר על חבריו. חיילי ספרטה החזיקו את המגן ביד שמאל, והגנו בו על החבר לנשק שעמד לידם. מי שנטש את החובה הזו – לא היה בעיניהם נקלה ממנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השכל הישר: מוטציה נדירה בחברה הישראלית
– ספקנות ניטרלית היא תבלין מוצלח, אבל מנה עיקרית עלובה
– מפשיעה ועד קורונה: להכללות יש תפקיד חיוני בחיים של כולנו
לפי ההיגיון הזה, להתנהלות הישראלית כנגד הקורונה לא צריך לקרוא "מגן ישראל" אלא "קסדת ישראל". אין לי שום תלונה נגד מטה "מגן ישראל", וסיסמתו "רק ביחד ננצח" דווקא מוצלחת בהקשר זה. אבל אנחנו, כחברה, נכשלנו כאן: אנחנו לא מספיק דואגים לאחרים. מהרגע שנודע שהמסכה מגינה על הסביבה מפני העוטה אותה יותר מאשר להפך, הישראלים התחילו לזלזל בחובה לעטות אותה. הוויכוח ברשתות סביב החיסונים מתמקד בשאלה מה מסוכן לי ומה בריא לי, ולא בשאלה מה יציל את מדינת ישראל כולה מהצרה הגדולה הזאת. לא רוצים להיות עדר? מקובל עליי; בואו נהיה קהילה. אבל גם לחסינות קהילה לא נגיע בחברה שבה כל אחד מתנהג כאילו הוא רובינזון קרוזו באי בודד.
מסבירים לי שזאת תגובת נגד לחינוך הקולקטיביסטי המחניק שהיה פה פעם. אבל אם אני סובל מתת־משקל חמור, לא אהפוך לבריא יותר גם אם אמצא תירוץ טוב ואסביר לרופא שזו ריאקציה לעודף המשקל שהיה לי פעם. החינוך שלנו מתבסס היום על מיתוס נואל: כל אחד הוא פתית שלג ייחודי ועדין מאין כמותו, וזכותו הטבעית וההיסטורית היא שכל היקום יסתובב סביבו בהתפעמות. רכזת בתנועת נוער סיפרה לי שאבא אחד התקשר אליה ערב טיול ודרש לצרף למסע את בנו, שאיחר את ההרשמה בשלושה שבועות. הרכזת הסבירה לו שהאוטובוס כבר מלא, והאבטחה כבר תואמה עם משמר הגבול. האב דרש שיוציאו עוד אוטובוס, והוסיף: "אני אתקשר לשר הביטחון ואדרוש שישלחו עוד מג"בניקים". הסיפור הזה השאיר אותי בפה פעור. נראה שהאב הזה רוצה ללמד את בנו שהעולם כולו צריך לשרת אותו. האם זה באמת שיעור טוב לחיים?
גם בוויכוח הכלכלי־חברתי בישראל, התעלמנו מהמובן מאליו: שאדם צריך לעזור לאחרים. הסוציאליסטים הרגילו אותנו לשמוט את החובות המוסריות מעל שכמנו שלנו, ולהעביר אותן למדינה. אנחנו, הישראלים, רגילים לשאול למה המדינה לא מספיק עוזרת לקשישים, למה שירות התעסוקה אינו עוזר לשכננו למצוא עבודה, ולמה משרד החינוך לא מיטיב לחנך את ילדינו. החשיבה הנפוצה הזו מרגילה אותנו לאנוכיות מתורצת היטב: אני זונח את האחריות האישית שלי, ובכל זאת אני אדם מוסרי, כי אני מתלונן על המדינה.
גם הקפיטליסטים חטאו בחטא דומה. אני וחבריי, שמאמינים בשוק חופשי, לא הדגשנו מספיק שאם המדינה לא מתיימרת לפתור את כל הבעיות החברתיות, זה מטיל הרבה יותר אחריות על כל אחד מאיתנו. ההוגים הגדולים של השוק החופשי, מאדם סמית ועד פרידריך האייק, ידעו זאת היטב. נכון הוא שכאשר כל אחד דואג לאינטרסים הכלכליים שלו, השוק החופשי מנתב את המשאבים בצורה יעילה; אך נכון גם שתמיד נותרים אנשים הזקוקים לעזרה. השוק אינו מקצה משאבים באופן מושלם, אלא רק באופן פחות גרוע מכל דרך אחרת. מה שהשוק לא יכול לעשות והמדינה לא יודעת לתקן, מטיל עלינו אחריות כבדה. בארצות־הברית הקפיטליסטית נותנים הרבה יותר צדקה פרטית מאשר בישראל. מי שרוצה לצמצם את בירוקרטיית הרווחה של המדינה, בגלל יעילותה הנמוכה, חייב להחליף אותה באחריות קהילתית ואישית מקיפה יותר כלפי החלשים.
מחנך במכינה קדם־צבאית כללית סיפר לי שתלמידיו יודעים בעל פה את דברי חז"ל "אם אין אני לי – מי לי", אבל אף אחד מהם לא ידע שלפתגם הזה יש גם המשך: "וכשאני לעצמי – מה אני". בצבא קוראים לצעירים שגדלים בתקופה הזו "דור האמיל"י", בגלל שאלתם החוזרת ונשנית: "אני – מה יוצא לי מזה?". האמיל"ים נוהרים ל־8200, אבל לא לשריון; מה יֵצא להם מזה. זו אינה רק בעיה "שלהם", של צעירים חילונים מאזורים מסוימים. אותם תהליכים מתרחשים גם בחינוך הדתי, והם נוגעים לכולנו ופוגעים בכולנו, ולא רק בצעירים. השנה ראינו את פניה הלא־יפות של החברה הישראלית. מחכה לנו עבודה רבה, כי באמת ננצח רק ביחד. בינתיים אנחנו מפסידים לבד.
