אני מקדישה את הטור הבא לכל הנשים שילדו בשנה האחרונה. אני שונאת את צמד המילים "חופשת לידה", זה פשוט שילוב נורא. התקופה הכי רחוקה מחופשה. הייתי קוראת לזה תקופת התאוששות. תקופת התאפסות על החיים שלי. תקופת הבה נוודא שאין לי דיכאון אחרי לידה. תקופת מה הולך כאן במראה, ואיך מה שאני רואה קשור לגוף שלי. תקופת אין לי יום ואין לי לילה ומה השעה עכשיו בכלל. תקופת למה לכל מי שאני פוגשת יש מה להגיד ומה לייעץ. תקופת האם אני משוגעת כי אני ממש רוצה שיבואו לבקר אותי ויעזרו, אבל אני גם ממש רוצה לא לפגוש אף אחד ואין לי כוח לכלום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם הילדים שלנו הבינו את סוד החיים?
– סיפורה של שמיכה: למצוא אמונה בימי קורונה
– הביאו את הנס: להפסיק לחכות, להתחיל לעשות
בסערה האחרונה סביב קורין גדעון (מתה עליה, מתה גם על איכילוב) חשבתי באופן לא מפתיע על עצמי, ועל האחריות בשימוש בכוח שיש לי ברשתות החברתיות (היוש גיליון המשפיעים, ולמה רק מקום 22?) – ועם המחשבות עליה גם חזרתי אחורה, לשעות שאחרי הלידה שלי.
יש לי בעיה עם חולשה. יש לי בעיה להיות חלשה, ובעיקר מול האיש שלי. מבולבלים? גם הוא. אולי כדאי שאני אדייק את זה. אני יכולה לקטר מולו, אני יכולה להתלונן, אני יכולה לכאוב איתו. אין כמוהו ללוות אותי בלידות (למרות שעברו כרפתן שרוב ניסיונו בהמלטות לא מאוד הרגיע אותי). אבל ישנו הרגע שאחרי הלידה. שם אני לא יכולה שהוא יראה אותי. ברגעים האלה, כשאני לא בטוחה שאני מצליחה לעמוד על הרגליים, או צריכה שמישהו ילווה אותי עם החלוק הלא מחמיא לשירותים. אז אני צריכה דווקא את אחותי.
כל תקופת אחרי הלידה היא עבורי כזו. לא יודעת למה אני בכלל חושבת שאני צריכה להוכיח משהו למישהו, מזל שעם השנים התבגרתי וקצת נרגעתי, אבל בלידות הראשונות בוודאי. "כל אחת יולדת", "הכי טבעי זה ללדת". יופי, ותודה לכולכם על הכול. אבל אני כרגע במצב מקופלת שמישהו עבר עליה עם טנק מרכבה. מפורקת לחתיכות, לאיברים. ממש יכולה להרגיש כל איבר בגוף ולכאוב אותו בנפרד. שלא לדבר על ייסורי ההנקה (הכיווצים של ההתחלה זה לפגוש את מלאך המוות, לתת לו כיף קורונה ולחזור), הסנה הבוער של התפרים ומפאת קדושת הגיליון לא נרחיב על דרמות השירותים שאחרי, שלפעמים הן כמו לידה שנייה.
נשיקות אוהבות לתינוק/ת החדשה, דמעות לא נשלטות ומעל כל זה עייפות כרונית. את עצומה כעץ סקויה וחלשה כגבעול ברוח של 200 קמ"ש. ועכשיו אני שמה את כל החוויות שלי מהתקופות האלה בסיטואציה של קורונה. אני לא מצליחה לדמיין אישה, שכל הלילה התעסקה עם הנקה ועם עצמה, החיוני שלה עשה מה שאפשר כדי להתחיל את הבוקר עם הילדים, היא הצליחה לעצום עין בקושי שעה, וכבר ילד עם עכבר נעמד לה ליד המיטה ומבקש את עזרתה.
זוכרים את "כשהיא ישנה תישני גם"? בוטל לרגל סגר מספר 3. הרי להתחבר לילד החדש שלך, כשכבר הלב גדוש באהבה ובדאגה לאלו שיש בבית – זה קורה רק בשעות הספורות שבהן הם לא בבית. ברגעים הקטנים של הנחת, כשהוא נרדם עם חלב על השפתיים ואת מעבירה אצבעות על הלחי הנעימה והרכה, בלי הפסקה. בשאר הזמן, הוא יותר כמו גביע קדוש שצריך להעביר ממקום למקום, בתקווה שאחד האחים (לרוב זה שהכי קרוב אליו) לא "בטעות" "יעזור" לו להכניס את המוצץ וידחוף לו אותו עד השקדים. כולנו זוכרים שכאשר שאלו את הבן שלי איך קוראים לתינוקת החדשה שנולדה, הוא ענה: "בעדינות".
ועכשיו אין ליולדות את זה. אני לא מפסיקה לחשוב עליהן. יולדות טריות, שלרוב יש איתן עוד איזה אפרוח בן פחות משנתיים, שגם לפני הלידה להעסיק אותו בקורונה היה טירוף. אין סבתות או חברות שיכולות לעזור ולתמוך. עושים מה שאפשר, אז זה כלום. כולם בדיכאון מסביב, והיא לא יודעת אם זה ה־דיכאון, או פשוט חוסר התקווה והייאוש שיש מסביב לכולן. ויש כמובן את אלו שזו להן לידה ראשונה. אולי היולדת תכננה להעביר את התקופה אצל ההורים וזה נבצר ממנה, ואפילו את מעגל אמהות הגינה, מעגל התמיכה החשוב ביותר לאם הטרייה, אין לה.
אני מקדישה לכולכן את הטור הזה. כי בשרשרת המסכנות שאני עושה לעצמי בראש, אתן מקום ראשון. העולם חייב לכן את זה, לכן ולתינוק המתוק שלכן. את תקופת ההבראה המורכבת והמבריאה והמחזקת והבונה הזו. חייב לכן, ובענק.
* הטור מוקדש לנועה המאיירת האהובה שלי ולנרי התינוק שלה.
