חבר טוב אמר לי השבוע שהוא שוקל להיפרד מאשתו אחרי שתפס אותה על חם, ויותר מפעם אחת, עושה את הבלתי ייעשה: היא נכנסה למיטה עם פיג'מה שעירה במיוחד, משהו פרוותי ששמו בישראל וואנזי ובעבר נהגו להלביש אותו רק לתינוקות. מאז החבר לא יודע את נפשו מרוב עצבים. "אני מרגיש שאני ישן עם דובי", הוא מתלונן בתסכול, והיא בתגובה מתרצת: "דובי אתה אומר? וזה שהצמחתי גבות של משה נוסבאום עוד מהסגר הראשון לא מפריע לך?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קומבינת החיסונים: משתלם להיות זקנה
– על רשתות חברתיות ומודעות עצמית
– מה ששלי שלי: לגובה באהבה
גם שיחיה שוקל לשלם לי את הכתובה. מאז שהחל החורף אני צמודה למפזר חום בקטע אובססיבי. כל היום מעבירה אותו מחדר השינה לסלון, ככה, עם הכבל שלו, כמו כלב שיוצא לטיול בבית. כל כך נקשרתי אליו רגשית שהתחלתי לקרוא לו "הדוד חמי". דוד חמי הוא יצור לסמוך עליו בעולם הזה. הוא מחכה לי דולק אחרי המקלחת, הוא מחמם לי את כפות הרגליים כשאני כותבת ראיונות. השיא היה כשקבענו להתכרבל מול סדרה חדשה ותקעתי לו את חמי באמצע. "אולי תעיפי אותו כבר?" רטן שיחיה. "שאני אבין", אמרתי, "אתה מקנא במפזר חום? בוא נסכם שביום שאתה תיפטר מהפנס אני אפטר מהדוד חמי".
הפנס, או שמא יש לכנותו "הדוד מאיר", הוא הצמוד של שיחיה, המתאפיין ביקיצה טבעית מוקדמת משאר בני התמותה. הוא נוהג להשאיר אותו על המדף של החולצות כדי שיהיה לו קל לבחור אותן בחושך. אבל לי לא מתאים שינוח לו פנס על המדף. הוא חוסם לי את הגישה כשאני מכניסה כביסה מקופלת למדפים. הוא לא משתלב לי בנוף של הארון.
"זה נוח לי, זה נגיש לי", אומר שיחיה בכל פעם שאני גוערת בו על העניין. "את מבינה שכל הסיפור עם הפנס הוא בקטע מתחשב, כי אני לא רוצה להעיר אותך עם אור?"
"כל הכבוד", עניתי, "אבל למה לא להמשיך עם ההתחשבות ולשים אותו במגירה?"
נדמה שאין דרך לגשר על הפער הזה: שיחיה תמיד ישאף להפוך את חייו לפונקציונליים במחיר של כיעור הבית, ואני תמיד אשאף לאסתטיקה על חשבון הנוחות. "אולי פשוט נשים במקום הארון מקרר", אני מציעה, "אתה תניח שם את החולצות שלך, ובכל פעם שהדלת תיפתח יידלק לך האור!"
ככה אנחנו נעים לנו בין הסגרים, איש־איש והרגליו המגונים. פתאום קם אדם בבוקר ונשאר בבית. הוא מתחיל ללכת ופוגש את אשתו, ההיא שהכיר קודם לכן רק בין שבע בערב לחצות.
לפני הקורונה החיים המערביים אפשרו לאנשים לתחזק יחסים בלי שיצטרכו באמת להיות יחד. הוא בעבודה שלו, היא בעבודה שלה, נפגשים בערב, הולכים לישון וחוזר חלילה. פתאום, ברגע אחד, מיליוני זוגות מצאו את עצמם ביחד 24/7, נדרשים לחלוק ביניהם מרחב לזום. הייתי בטוחה שהאינטנסיביות הזאת תגרור אחריה צונאמי של גירושין, אבל לפי נתוני בתי הדין הרבניים, בשנת 2020 שיעור המתגרשים ירד בשלושה אחוזים ונרשמה ירידה של שבעה אחוזים בפתיחת תיקי גירושין בסכסוך. במקום להיפרד, אנשים התכנסו. כשבחוץ הכול סוער וכאוטי, כשהפרנסה לא בטוחה והכול נראה נפיץ ושברירי, אנשים נאחזים בדבר היציב ביותר שיש להם. המונוגמיה היא המנצחת הגדולה של הקורונה.
על הכביש ההיקפי של היישוב צעדנו לנו יחד וחיפשנו מקום שקט לחגוג בו 17 שנות נישואין. התיישבנו על ספסלי המדרשה הנטושים, הוא שלף שקית עם סושי חם שהזמין בשליחות מיוחדת. הייתי בהלם. הוא בכלל לא אוהב סושי. האיש עם הפנס החליט לשבת ביום הנישואין שלו ולאכול סושי בשבילי. אחר כך הוא שלף תרמוס ובושם שקנה בסופר פארם, "זה המקום היחיד שהיה פתוח", התנצל במבוכה, וככה העברנו לנו את הערב, שותים תה חם ונוגסים בצ'ופסטיקס להנאתנו גם אחרי שהאוכל כבר נגמר.
כשחזרנו נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם חברה בשנות הארבעים לחייה. "אני מודה כל יום על האומץ שהיה לי לעזוב את הבעל הקודם", הצהירה, ובאותה נשימה הוסיפה: "כיף לי עם הנוכחי, אבל אין לנו קילומטראז'. ההיכרות הארוכה הזאת של שני אנשים שחוו דברים על פני תקופה, שהביאו ילדים יחד ורבו מי צריך לקום בלילה – את זה כבר לא יהיה לנו".
שוטטנו לנו שלובי ידיים, פנס ומפזר חום, בשבילי היישוב הריקים. 17 שנה יחד. בעוד שלוש שנים אחיה איתו יותר משחייתי לבד. על היד שלו עדיין נותרה תלויה שקית הסושי הריקה שהקריב בשבילי. האיש הזה יודע מה אני אוהבת. האיש הזה יודע ממה אני משתגעת. האיש הזה מעצבן אותי עם הפנס שלו ומחמם לי את הלב עם הסושי שלו. אין תחליף להיכרות הזאת. אי אפשר להמציא מחדש כברת דרך. הוא הדפוק שלי, אני הדפוקה שלו, וביחד זה עושה לנו טוב.
