אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל לפני שבועיים כתבתי כאן קינה קצרה ונרגשת על שיר הכבוד, אנעים זמירות, שאף פעם לא זכיתי לשיר. אני זוכר כמה התרגשתי כשכתבתי את הטור ההוא, הלב שלי ממש רעד כשהקלדתי את המילים לתוך המסמך הלבן, והעיניים שלי נרטבו כשנזכרתי בילד הביישן שהייתי, ובתחושת הכלימה המרה שהתפשטה בי בכל פעם שראיתי ילד אחר עולה לבמה ושר. אייי אייי אייי תאמינו לי, כל כך התרגשתי כשכתבתי את הטור ההוא. אם היה אפשר למדוד התרגשות הייתי מנצח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פתאום דפיקה בדלת: מעשה בקבצנית ובאיירובוט
– להרגיש שוב את החיים, ולו פעם אחת
– הורים שבורים ואהובים, הטור הזה מוקדש לכם
אבל מרוב התרגשות, ומרוב רחמים, ומרוב געגועים, שכחתי לציין בטור ההוא, שיש כאן, ממש מעבר למחיצה, סיפור הרבה יותר חשוב. האסימון הזה נפל לי תכף ומיד, כששלחתי את הטור שלי לעורכות שלי היקרות שלי שאני אוהב, וכשקיבלתי מאור המפיקה את ההודעה – אני גם ממש רציתי לשיר אנעים זמירות תמיד, עם סמיילי כזה בוכה. גם בבוקר שבו הטור התפרסם בעיתון, התחלתי לקבל מלא הודעות, ומיילים, וטלפונים, מכל מיני נערות ובחורות ונשים שהזדהו איתי, וכולן כתבו לי, וואי, אתה לא מבין כמה חלמתי, בתור ילדה, לעלות לבמה ולשיר אנעים זמירות, וואו זה היה החלום שלי, אני בת חמישים, וכשאני רואה את הילדים שלי שרים בבית הכנסת אני מתה מקנאה!
גם כשפרסמתי חלק מהטור בפייסבוק, קיבלתי עוד ועוד תגובות מהסוג הזה, ומישהי נהדרת שאני מכיר קצת, שקוראים לה אלירז, כתבה לי שם, תתאר לך ילדה, שעומדת מאחורי המחיצה, תתאר לך שמגיע הרגע הזה של אנעים זמירות, ושואלים מי רוצה לשיר, ואף ילד לא מתנדב, והיא רוצה מעזרת הנשים לצעוק, אני אני, אני רוצה לשיר אנעים זמירות, אבל היא לא מעיזה, איי איי איי כמה אומץ צריכה ילדה כזו בשביל לצעוק באותו הרגע, איזה רגע אמיתי זה יכול היה להיות לו הילדה הייתה צועקת. אבל היא לא צועקת, וגם יודעת שאילו הייתה צועקת, כולם היו ודאי צוחקים במבוכה, בלי לתת לה לשיר. והיא שומעת איך כל החברים הבנים שלה לכיתה לומדים אנעים זמירות, ואיך הם מתאמנים, וגם היא מתאמנת איתם ככה בשקט, מזיזה שפתיים, מדמיינת, חולמת, שיום אחד אולי מישהו ישים לב שגם היא בבית כנסת, שגם היא מתפללת, שיום אחד מישהו אולי יספור גם אותה. מי ייתן שגם היא וגם אתה תשירו אנעים זמירות בבית כנסת בקרוב בימינו אמן.
ומתגובה לתגובה, מהודעה להודעה, משיחה לשיחה, הלב שלי לאט לאט נשבר לרסיסים, פפפפפ מה אני אגיד לכם, אני מקשקש לי פה על זה שאין לי אומץ לעלות לבמה ולשיר אנעים זמירות, בזמן שחמישים אחוז (!) מיושבי ויושבות בית הכנסת, בכלל לא מוזמנות להתקרב לבמה. פתאום חשבתי על כל הילדות שיושבות מעבר למחיצות, הרחק הרחק מכל האקשן, הרחק הרחק מספרי התורה, הרחק הרחק מהחזן, הרחק הרחק, הכי הרחק שרק אפשר.
וואי אני מתבייש פה, אני מתבייש ששכחתי שהסיפור הקטן שסיפרתי לפני שבועיים, הוא סיפור הרבה הרבה יותר גדול, אני מתבייש ששכחתי שהתחושות המרות והקשות שהרגשתי בבית הכנסת לא מגרדות את הכמיהות, את הכיסופים ואת הגעגועים של כל הילדות הנרגשות שאת קולן הצלול אף אחד לא רצה לשמוע מעולם.
אני יודע, אני יודע, יש עכשיו דברים חשובים יותר לעסוק בהם, הקורונה שמשתוללת, והכלכלה שמתרסקת, והבחירות המטומטמות שאליהן אנחנו דוהרים, ובכל זאת, זה כבר כמה ימים שאני מתכתב עם נשים ונערות על הנושא הזה, על ההדרה הזו, על הגעגועים הללו, הבלתי נסבלים, שמלווים אותן חיים שלמים, וכל מי שאני מדבר איתה, כל אחת ואחת! מספרת לי שדווקא עכשיו, בימים האלה, בקורונה, הן סוף סוף מרגישות שיש להן מקום, דווקא עכשיו, כשהמניינים הקטנים מתארגנים בגינות ציבוריות, במגרשי ספורט, בחצרות פנימיות של בניינים, דווקא עכשיו הן מרגישות שרואים אותן, ששומעים אותן, שזוכרים שהן בכלל קיימות.
אני יודע, קל מאוד להיות דתלש, ולהתבאס מהתבנית המגדרית שבה מתנהלת היהדות האורתודוקסית בישראל, ועדיין, חשוב לי לכתוב כאן בפשטות שאין דבר עצוב יותר מילדה קטנה שיודעת שאסור לה להיות חלק. זה מתחיל בבית הכנסת, ונגמר ברשימת המפלגות לכנסת. גם שם, מתברר, נשים הן תופעה נדירה, נכחדת, עלומה. אוי לבושה. אלפיים עשרים ואחת, ועדיין ברוב מוחלט של בתי הכנסת, ילדה קטנה לא יכולה לשיר אנעים זמירות. גם אם היא ממש רוצה.
אם יש כאן, בין קוראותיי היקרות, ילדה, נערה, אישה או גברת, שכואבת את כאב המחיצות, תדעי לך, אחות אהובה, שאני בצד שלך, ושאני אוהב אותך, ושאני אעשה הכול הכול הכול הכול כדי שהבת שלי האהובה שלי חיה, תגדל ותתפלל בקהילה שבה יש מקום לבני ובנות האדם כולם.ן. זה נכון, הקורונה הארורה הזו שבה אנחנו נתונים סדקה לנו את המציאות, אבל הסדקים הללו מאפשרים לאור להיכנס. וכשאני אומר אור אני מתכוון לילדה קטנה ששרה אנעים זמירות בקול צלול במהרה בימינו אמן. שכוייח!
