"אתה נראה עייף, אתה יודע איך מכנים אותך? בני-חותא". כך אמרה רינה מצליח לבני גנץ בריאיון לאחר הבחירות באפריל 2019. אבל אותו גנץ הצליח במידה לא מבוטלת לעלות על גל של הצלחה וסחף אלקטורט גדול ביותר. ישנם הקובעים כי עובדה זו מעידה על כך שיש פלח אוכלוסייה גדול שמוכן להצביע לכל אדם שהוא לא ביבי, עמית סגל אפילו טען שגם אם יעמידו טוסטר בראשם הם יצביעו לו. אך הן גנץ והן פוליטיקאים אחרים נכנסים לתוך משבצת של פוליטיקאי מזן אחר: זן שקט שלא מעורר אמוציות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב
– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל
אחת ההצלחות הפוליטיות הגדולות של נתניהו היא הנקודה הזו בדיוק: להעמיד את עצמו במרכז השיח. הרי אין אדם שאין לו דעה על נתניהו, לחסד או לשבט. כל פעולה שלו מיד מתפרשת סביב האם זה טוב לו או לא. בכך הוא הופך את עצמו לנושא, מסובב את הציר של המערכת הפוליטית סביב דמותו ואישיותו. זה בהחלט אמצעי פוליטי ואלקטורלי רב ערך, אך הוא גם מוקד לרעש בלתי פוסק שמלווה אותו והופכת אותו לדמות דומיננטית בחיינו בלי הפסקה, נוכחת בארוחת השבת ובשיחות הסלון.
במידה ונפנה מבט לארצות הברית, נראה תמונה מעניינת, לא דומה בהמון מובנים, אך כזו שניתן ללמוד ממנה דבר או שניים. הנשיא טראמפ שם את עצמו לנושא הדיון והשיח באמריקה, תוך כדי כך שהוא מצייץ את עצמו לדעת ומנהל את יחסי החוץ, הצבא והפנים דרך הרשתות החברתיות. מתקפת הציוצים הכניסה את הפוליטיקאים עמוק לתוך הסמארטפון שלנו, הם תמיד שם, בפיד שלנו, בפושים שלנו, במודע או לא. בכך הדיון הפוליטי הוא האישי, והוא נוכח באופן בלתי פוסק בחיינו.
התופעה הזו לא רק מעלה את מפלס הלחץ ומייצרת עומס-יתר מהפוליטיקה. אלא גם מייצרת מיאוס מהמערכת ורצון לשים את המערכת הפוליטית כולה על "השתק". שאיפה לאותו שקט כאשר הנייד מכובה לפני השבת, של אותו שקט ששורר בבית כאשר מכבים הטלוויזיה רגע לפני השינה. כשזה המצב הפסיכולוגי שחווים המצביעים, מה הפלא שהכינוי 'ג'ו הישנוני' לא מרתיע, אלא הופך למשאלה: רצון לפוליטיקאי שלא חי לי עמוק בנייד או יושב לי בתוך הסלון.
נשוב לארצנו. אנו חיים בלחץ של שנים, בו כל ציוץ של בן ראש הממשלה פותח מהדורות, בו כל אירוע בחיינו הופך להיות פוליטי. בהחלט חיים בין סקנדל לפסטיבל. הכל כמעט מתורגם לשאלות פוליטיות שמייצרות לחץ חברתי, פוליטי וציבורי.
כשזה המצב, מה הפלא ש"בני-חותא" זוכה במנדטים כה רבים במשך שלוש מערכות בחירות. באותה מחלקה, מה הפלא שדמות ישנונית למדי, בלי כריזמה מתפרצת, ודיבור לא סוחף, כמו גדעון סער, מהווה דמות שמניבה מנדטים רבים, ואולי גם שלטון. דמות אנטי גיבור קלאסית, דמות של מנהיג לא כריזמטי, שקט נינוח ונחבא אל הכלים
הבוחן את התנהלות לפיד בתקופה האחרונה ימצא שם שלוות נפש, ושקט ציבורי, משחק על רצון ציבורי לכך שהפוליטיקה תצא לנו מהסלון, אולי זה מסביר את העלייה שלו במנדטים, הנאומים מלאי הפאתוס נעלמו, אפשר לקרוא לזה תהליך התבגרות, אבל זה גם כלי שיווקי מצוין.
בתמונת ראי, אולי זה גם מסביר למה מופעי-הצעקות של חולדאי לא יצרו סחף מצביעים, ולמה ריאיונות הכעס של איילת שקד לא צוברים לייקים וצפיות. האם אנשים רוצים שקט? רוצים רוגע? זו השאלה שתשפיע על מצביעים במערכת הבחירות הזו. אחרי שלוש מערכות בחירות של דרמות, אחרי שנה שבה הפוליטיקאים חיו בפריים-טיים של הקורונה. האם הציבור רוצה להוציא אותם מהסלון, תהיה השאלה המרכזית שתעמוד בפני הקמפיינרים.
