נדמה שהדילמה הציונית הבוערת ביותר בעת האחרונה היא מה מקדש יותר את הערכים של מדינת ישראל: הפגנות המוניות או הלוויות המוניות? וכשזו הדילמה, כדאי שנשאל את עצמנו היטב מה הכוחות שמתדלקים את הוויכוח הזה ובעיקר האם באמת זה נושא הדיון, או שיש כאן משהו גדול יותר שזה רק התסמין שלו?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– חדשה, מתקדמת ומצליחה: כיפת הברזל הימית בפעולה
– דרושות נשים דתיות משפיעות בתחומי החול
הדילמה הנוכחית היא למעשה קונפליקט על סטרואידים לשאלות הדי־קבועות שאנחנו רגילים "להתווכח עליהן": פתיחת מרכולים בשבת, תחבורה ציבורית בשבת וכן הלאה, כשתוספת ה"סטרואידים" מתודלקת באמצעות מערכת הבחירות והקושי היומיומי שמייצר משבר הקורונה.
בסופו של דבר דילמת ה"ההפגנות או הלוויות" היא עוד ביטוי לתמונה אחת שקשה לשכוח מהסגר השני: הסגר של החגים. אותה תמונה שבה נצפה הכותל המערבי, סמוך כל כך לימים הנוראים, כמעט ריק מאדם, בעוד שכמה קילומטרים משם, בבלפור, נצפו אלפי אנשים שפשוט לא היו מסוגלים להתאפק ולוותר על מפגן השנאה הקבוע שלהם.
בימים שקדמו לאותה תמונה עצובה, קבע השמאל הישראלי כללי משחק חדשים שהפרו באופן בוטה את האיזון בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית. כחול לבן נלחמה כל כך חזק על הזכות להפגין וסירבה בעיקשות גדולה כל כך לתמוך במה שביקש משרד הבריאות, לרבות הדרג המקצועי – לעצור כל התקהלות כדי להפחית את התחלואה, עד שבסופו של דבר קבעה, עם או בלי כוונת מכוון, סדר עדיפויות לאומי חדש, כזה שמפר את האיזון העדין כל כך בין מדינה יהודית לדמוקרטית.
ההשוואה הבלתי נמנעת בין בלפור ההומה אדם לכותל המערבי הריק מאדם הפכה לסמל שמתדלק כעת כל בידול מגזרי במאבק מול הקורונה.
כללי המשחק הם כאלה: ישנו ציבור שלם שמעוניין לצמצם ככל הניתן את הסממנים היהודיים של מדינת ישראל. עבורו המגזר החרדי הוא זה שמייצג באופן הבוטה ביותר את ההשפעה היומיומית של הסממנים האלה על חיי היום יום שלו. הציבור הזה, מתודלק על ידי פוליטיקאים קטנים שמכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר של החברה הישראלית, מוצא בכל אירוע פרטי (חמור ומרגיז ככל שיהיה) גורם מייצג שמכתים מגזר שלם ותירוץ לתדלק את השנאה והסלידה. הטפות המוסר הליברליות שבהן הוא מצטיין כל כך – על סובלנות, קבלת האחר והאיסור המוחלט להכליל ולהכתים מגזרים שלמים – לא תופסות כשמדובר במגזר החרדי השנוא עליו כל כך.
אותו ציבור ממש, קבע לעצמו כללי משחק הזויים, לא הוגנים וכאלה שסותרים לחלוטין את הערכים הבסיסיים ביותר של מדינה, יהודית ודמוקרטית. פשרה אצילית בין שני זרמים שנרמסה לחלוטין על ידי מפלגת אווירה חד פעמית.
חשוב להדגיש: ההלוויות ההמוניות הן אירוע חמור שאין לו מקום. במגזר החרדי ישנם גורמים קיצוניים חסרי אחריות, אך ההיתר לקיים הפגנות בעת הזאת, מתדלק את חוסר המשמעת שלהם. אין שום הבדל אפידמיולוגי בין הפגנה להלוויה, אך הפגנה אפשר לקיים גם בעוד שבועיים, הלוויה (למרות שאסור היה לאפשר את ההלוויות ההמוניות, שלא יהיה ספק) היא אירוע שאין אפשרות לדחות. איך אפשר להסביר לאדם שכל עולמו הוא תורה ומצוות שהפגנה המונית היא אירוע חוקי ורצוי, ובה בעת פרדה אחרונה או ביקור בכותל המערבי מהווים עבירה על החוק?
מערכת הבחירות תמשיך כנראה לתדלק את הקונפליקט המובנה הזה בין יהודית לדמוקרטית. השמאל הישראלי ימשיך לפלג ולשסע את החברה הישראלית, מתוך אמונה עיוורת שהחלפתו של בנימין נתניהו משולה לדרך בה רואה הצד השני את ביאת המשיח. ואנחנו? נצטרך לזכור, שוב, שהתקשורת הישראלית עוסקת בהינדוס תודעה יותר מאשר בשיקוף המציאות.
התקופה הזאת היא אתגר לכולנו מאחר והיא מציבה בפנינו שתי מטרות חשובות: הראשונה – שמירה על הצביון היהודי של המדינה, והשנייה – שמירה על המרקם החברתי העדין של החברה הישראלית ועל הרצון המשותף של כולנו לחיות יחד. הדרך לעמוד בשתי המטרות הללו במקביל היא לא פשוטה אבל היא מתחילה ונגמרת באופן הכי תמים ופשוט – בעצם הרצון שלנו שכך יהיה.
