גיוס בחורי ישיבות. שלוש מילים שיש בהן חומר נפץ. שלוש מילים שיש בהן רגשות טעונים, טריגר לוויכוחים, עילה לסכסוכים. שלוש מילים שהפילו ממשלות, שהזיזו מנדטים, שעשויות מהחומרים שמהם עשוי קונפליקט. שלוש מילים שמשאירות בחיים, כנגד כל הסיכויים, פוליטיקאים שעבר זמנם; שביכולתן לפרנס בכל עת עיתונאים בסכנת הכחדה; שלוש מילים שהן קרנות מזבח לטיפשים, מה לא. אני את השנקל שלי בעניין אזרוק בפעם אחרת. אבל זה לא סוד שאין שיתוף פעולה בין עולם הישיבות החרדיות בארץ ובין צבא ההגנה לישראל. עזבו שיתוף פעולה, ישיבה חרדית וצבא זה פשוט לא, איך שלא תסתכלו על זה. זהו סלע המחלוקת בעצמו. האמת היא שמאז שסיימתי את הישיבה אני לא ממש מעודכן בכל הסמטוחה של הסיפור הזה. זה חלף לי ליד האוזן, למרות שלכאורה זה עניין שנגע אליי אישית במשך שנים ארוכות. מתישהו הפסקתי להבין מי נגד מי. כן להתייצב, לא להתייצב, גיל 21, גיל 24, פטור, דיחוי. בשלב כלשהו פרשתי. אבל דווקא לאחרונה נזכרתי במשהו שבמרחק הזמן נראה לי כמו אבסורד האבסורדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "מטעמים פרקטיים": יורוקום שוקלת הסדר בתיק בזק
– מבוי סתום: האמריקנים מתעוררים לגודל הסכנה האיראנית
– הפגנות או הלוויות: הוויכוח על פניה של המדינה
המשגיח שלי, מתוקף תפקידו, היה מרענן מדי פעם תקנות הצריכות חיזוק. בעיקר כאלה שקשורות בדברים חיצוניים. הרי למי אכפת אם אתה בדיכאון קליני? העיקר שכשאתה יוצא לגאולה תלבש את הכובע והחליפה כמו ילד טוב בר־מצווה. המשפט האחרון יצא לי זועם בלי כוונה. אבל בגדול, זה התפקיד של המשגיח. לחזק את הרפיון בדברים שלכאורה מפריעים ללימוד ולצורת בן הישיבה. אז פעם זה איומים בהשעיה למי שייתפס ברחובה של עיר ללא כובע וחליפה, פעם זה איומים על מי שיימצא בכיסו פלאפון (כשר) בזמן הלימוד ועוד כהנה וכהנה. הקטע המצחיק הוא שתמיד האזהרות האלה היו מלוות במשלים ודוגמאות מ… הצבא. כן כן.
פעם ראיתם חייל הולך בבסיס בלי מדים?! מה פתאום. פעם ראיתם חייל הולך עם חולצה בחוץ? בשום פנים. חייל זה חייל. וחייל גאה במדים שלו. לצבא יש חוקים. וגם אנחנו כמו בצבא צריכים לשמור על החזות שלנו ולהיות גאים במדים שלנו! מה אני אגיד. משל שכזה. המשגיח שלי היה אוהב לספר סיפור אישי שלו שהתרחש בזמן מבצע עמוד ענן. ערב אחד הוא נסע במונית והנהג המדוכדך שיתף אותו בדאגה שלו לבנו החייל הקרבי שלחם בתוככי עזה. אז המשגיח שאל את הנהג אם הם מדברים מדי פעם בטלפון והנהג אמר, מה פתאום. לוקחים להם את הטלפונים לפני הכניסה לעזה. המשגיח שאל, באמת? והנהג ענה לו, בטח. חייל עם פלאפון לא יכול להיות מרוכז בקרב. אתם שומעים, רבייסיי! היה מרעים המשגיח. חייל עם פלאפון לא יכול להיות מרוכז בקרב! איזה מוסר השכל זה לנו, שלוחמים את מלחמתה של תורה, איזה קל וחומר אנחנו צריכים לשאת בעצמנו מסיפורו של נהג המונית. איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להחזיק פלאפון בכיס באמצע סדר ולסכן ככה את הריכוז בלימוד התורה שלנו?
אני מוכרח להודות שבזמן אמת הסיפור עם נהג המונית הותיר בי רושם. חייל עם פלאפון פשוט לא יכול להיות מרוכז בקרב. זה פשוט ונוקב. עזבו שהיום אני מעדיף להתייחס ללימוד התורה שלי כמקום משמח ומואר יותר מאשר שדה קרב, אבל שוב, גם כבחור ישיבה אני לא יודע איך לא הציק לי שהמשל, אפעס, קצת רחוק מנטלית מהנמשל. קצת מנותק, הייתי אומר.
"פעם ראיתם חייל הולך בבסיס בלי מדים?! חייל גאה במדים שלו", היה המשגיח אומר, "לצבא יש חוקים. וגם אנחנו צריכים לשמור על החזות שלנו ולהיות גאים במדים שלנו"
וסיפור קטן לסיום. כשהייתי בחור ישיבה צעיר, הלכתי פעם ללשכת גיוס (בכובע וחליפה כמובן) כדי להציג מסמכים המעידים שתורתי אומנותי ולקבל דיחוי. חיכיתי בפינת ההמתנה ובמרחק מה ממני, בדלפק הקבלה, ישבו שתי חיילות בנות גילי פחות או יותר, ברגליים מונחות על השולחן, ופתרו יחד תשחץ. שמעתי אותן עוזרות זו לזו. הפרש גדול, שלוש אותיות? פער. איך לא עליתי על זה לבד, מפגרת אני. קמין. מה זה קמין? אח. מה הקשר אח? קמין זה אח, סתומה. אהה. ככה אולי עשר דקות הקשבתי להן פותרות תשחץ בחברותא. מתישהו הוסחה דעתי עד שאחת מהן פתאום קראה לי. סליחה בחור, אתה יכול לעזור לנו שנייה? ניגשתי לדלפק, הן הורידו את הרגליים מהשולחן ואז אחת מהן אמרה, אנחנו בדיוק פותרות פה תשבץ ונתקענו, יש לך מושג אולי מה זו "אחת המגילות", שלוש אותיות, אות אחרונה ת׳? רות, עניתי, מגילת רות.
החיילות הודו לי בהגזמה ואני הסתובבתי כדי ללכת, ואז שמעתי אחת אומרת לשנייה, איזה מזל שיש גם את הדוסים הגאונים האלה, אה?
