תראה מה עושה לנו תרבות הפוליטיקלי קורקט, כתב לי חבר לפני כמה ימים, וצירף קישור לידיעה בדיילי טיימס על כך שחברת דיסני חסמה בשרתים שלה, המיועדים לילדים, את אפשרות הצפייה ב"פיטר פן" וב"דמבו". זאת משום שפיטר פן, כך מתברר, מציג באופן באור נלעג את הילידים האינדיאנים (הוא מכנה אותם בשם "אדומי עור"), ואילו באחת הסצנות של דמבו יש התייחסות לא רגישה לעבדות של אפרו־אמריקנים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עקוב אחריו: רגעי שיא מקבלים משמעות רק כשהם חלק מתהליך
– "נשמה": הריקנות שמבטלת את התרבות האנושית כולה
– החיים הם לא סרט: ללמד בלי ניצוץ בעיניים
אז נכון, המלחמה הצודקת והחשובה של התרבות העכשווית בכל שריד של גזענות מן העבר מגיעה לפעמים למחוזות קצת מוגזמים. כמו למשל במחזמר המילטון, שבו מגלמים שחקנים שחורים את האבות המייסדים של ארצות־הברית (ג'ורג' וושינגטון ותומאס ג'פרסון); או בלהיט החדש של נטפליקס, ברידג'רטון, סדרה שמציגה מציאות אלטרנטיבית שבה שחורים באנגליה של המאה ה־19 היו חלק מחיי האצולה. אבל האמת היא שכאשר קראתי את הידיעה על הבחירה של דיסני התעוררו בי הרהורי תשובה.
כל כך הרבה שנים אנחנו כבר יודעים מה כוחם של מסרים סמויים שעוברים דרך סרטים, וסרטי ילדים בפרט, ועדיין אנחנו מאמינים שאם נדבר על הדברים ונחנך לצפייה ביקורתית בסוף יהיה בסדר. והנה חברת דיסני עצמה קורעת יצירות מופת שהן בשר מבשרה ומצהירה, גם אם בלחץ הקהל ובעלי המניות, שבנקודה כלשהי צריך לשים את הגבול.
הגבולות שאני הייתי מציב לסרטי דיסני, אגב, היו קצת אחרים. נדמה לי שהייתי מתחיל עם רובין הוד, שמעורר הערצה לגנבים פורעי־חוק, מציג את השוטרים כחבורה של בריונים אטומי מוח, ומעורר הערצה לגנבים המגניבים. מסר שמופיע בצורה רק טיפה יותר מעודנת גם באלאדין. או אולי עם בת הים הקטנה, שמסכנת את חייה בשביל נשיקה, ועל הדרך מעבירה מטען שלם של תפיסות על מהותה של מערכת יחסים רומנטית ועל המקום של גברים ונשים בתוכה (ואני לא מדבר אפילו על הלבוש שלה, שבגללו מעולם לא יצא לי לצפות בסרט, אבל קראתי את הספר). יש עוד דוגמאות, הרבה, והן מפרנסות יפה את ההרצאות שלי על צפייה ביקורתית. אבל פתאום עמדה בפניי, נוכחת מתמיד, האפשרות לומר פשוט "לא".
כי פתאום אלו היוצרים עצמם שמודים בפה מלא שלא משנה מה נעשה, בסופו של דבר הדימויים, הצבעים והצלילים יחדרו עמוק יותר מכל ההסברים האינטלקטואליים על מהות היחסים בין הגזעים ועל מה שהיה פעם לעומת מה שהיום. לפעמים כלי הנשק היחיד שלנו – מול ילדים בפרט, אבל לא רק מולם – הוא היכולת לחסום ולסנן.
חתן פרס נובל לספרות ז'וזה סאראמאגו פותח את "תולדות המצור על ליסבון" בשיר הלל ל־Deleatur, סימן גרפי המשמש מגיהי ספרים כדי לסמן קטע בטקסט שצריך להימחק. הוא רואה בסמל הזה סימן לאפשרות לעמוד מול המציאות ולומר לה את המילה "לא". אפשרות שמשנה מן היסוד את צורת העמידה של האדם מול העולם. עוד לפני שדנים בתוכן עצמו, עצם העובדה שכל יצירה עומדת אצלי למבחן, עצם העובדה שיש המלצות צפייה בנטפליקס שלא אפתח לעולם, מייצרת מפגש אחר גם עם היצירות שאבחר כן לפתוח.
"תולדות המצור על ליסבון" הוא ספר מרתק, על היכולת של אדם בודד לומר "לא" מול שטף החברה וההיסטוריה. זהו ספר קרוב לשלמות, מלבד סצנה ארוטית אחת, ארוכה ומיותרת. יצירת המופת של סאראמאגו שוכנת אחר כבוד על מדף הספרים שלי, אך הדף המכיל את אותה סצנה נחתך בזהירות, ולידו רשום בכתב ידי סימן ה־Deleatur.
