טרגדיה של ממש עוברת על החרדי הבודד. בעל כורחו הוא הופך להיות מייצג של תתי מגזרים שונים בציבור אליו הוא משתייך, כאלה שרחוקים שנות אור ממנהגיו, מוסדותיו, בתי הכנסת שלו. כשחילוני יוצא מהבית, במקרה הטוב הוא מייצג רק את עצמו. כשחרדי יוצא מהבית הוא נושא על כתפיו עול עצום של כמיליון איש אשר אותם הוא מייצג. כשאזרח מרעננה יצא להפגין, הוא יהיה אזרח. כשאדם תושב בני ברק יצא לרחוב, הוא יהיה חרדי. קודם כל חרדי. לפני האדם שהוא, לפני עברו, מחשבותיו, רגשותיו, אישיותו ואופיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הפגנות או הלוויות: הוויכוח על פניה של המדינה
יוזמה חדשה: מוקד סיוע ותמיכה נפשית לעולים החדשים
מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
ואני, אזרחית שומרת חוק לכל הדעות, מקיימת בדקדקנות את תקנות הקורונה, שומרת מרחק, עוטה מסכה, לא מתקהלת, כמעט חצי שנה עובדת מהבית, החתונה האחרונה שהשתתפתי בה הייתה לפני שנה, ובכל זאת, מוצאת את עצמי בזמן האחרון, מגינה בחירוף נפש על אנשים שמפרים את התקנות. מוזר נכון?
ניסיתי להבין מה מביא אותי ואת הקולגות שלי בתקשורת החרדית, לצאת בחירוף נפש נגד מה שמוגדר לכל הדעות כעברה על החוק? מה גורם לי, לצאת בשצף קצף נגד אכיפה בחסידות זו או אחרת, כאשר אני בקושי יודעת איך הוגים את שמה.
נוצר אבסורד בו החלק בחברה החרדית ששומר על תקנות הקורונה באדיקות, יוצא להגנת החלק שמפר אותו ומוציא את דיבתו רעה. בהלוויה המונית בה משתתפים חמישים אלף איש, נמצאים בבית כ-850 אלף שלא יצאו לרחובות. בהפגנה סוערת בה נקראות קריאות גנאי אל עבר השוטרים, רוב רובו של המגזר לא נוטל בה חלק.
השבוע הבנתי מה גורם לי לשייף ציפורניים מול הפרות שלא ביצעתי. מעבר למחאה שלנו על האופן הברוטאלי וחסר הפרופורציה בו מבוצעת לעיתים האכיפה, ההבנה הכואבת והמצערת אותה הצגתי בתחילת דבריי: ארצה או לא ארצה התקשורת תכלול אותי בעסקת חבילה עם אותם אנשים. תקרא להם "חרדים", לא אזרחים שסרחו. הגברת באוטובוס תרגיש בנוח לצעוק עליי, כי מבחינתה אני שייכת בקשר בלתי נפרד לאותם שראתה במהדורה.
יותר מזה, אם בתחילת השבוע, כמעט השתכנעתי בצדקת התקשורת המשתוללת והפוליטיקאים שמיהרו לגנות את הלווית הענק של הרב סולובייצ'יק, הרי שיומיים בלבד לאחר מכן נערכה הלווית ענק של צעיר מטמרה. מכיוון המוחים הנלהבים שמיהרו להשמיע את ביקורתם הצולבת רק 48 שעות קודם לכן, נשמעו בעיקר צרצרים.
באיחור קל הבנתי דבר כואב ועצוב. אין מה לנסות לשבת באולפנים ולשכנע בצדקת דרכינו. להביא נתונים, להוכיח, לצעוק את זעקת הרוב הדומם, העייף, הסופג. המטרה סומנה וסביבה מושלכות האבנים. פעם זה חוק הגיוס, פעם זה התקציבים ופעם ההפגנות. העובדה המוחשית ביותר לכך שמדובר במאבק חסר סיכוי, הוא התופעה בה אתרי חדשות מצמידים תמונות של אנשים מהמגזר החרדי לכותרות כלליות שלא קשורות אליהם כלל.
אבל אסור לנו להיות צודקים. חובה עלינו להיות חכמים ולהפנות את כל אנרגיות ההסברה – פנימה. במקום לשבת באולפנים הממוזגים ולהשחית מילים, על אנשי התקשורת החרדים לנצל את הבמה והכוח שיש בידיהם להתריע. להזהיר. למחות. נכון, בלפור. נכון, הלוויה בטמרה. נכון, הברים בתל אביב. נכון מסיבות הסלב על הגגות. נכון נבחרי הציבור כולל ראש הממשלה והנשיא שצפצפו בגסות על החוק. אבל האם אנו רוצים למות? הציבור החרדי צועק כל הזמן שהצפיפות ומספר הנפשות בכל בית, הוא הגורם לתחלואה הגבוהה.
אז מה הפתרון? לצאת להלוויות ענק? לסכן ולהסתכן עוד יותר? להרוג נשים הרות? להרוג רבנים? לאשפז תינוקות בטיפול נמרץ?? במקום לשבת באולפני התקשורת, צריכים העיתונאים החרדים לארגן סיורים מאורגנים עבור הציבור החרדי בשערי צדק, הדסה, שיבא. לשמוע את הזוועות. לראות מאבק על כל נשימה, את חוסר האונים, את הקריסה המהירה.
המאבק כלפי חוץ – אבוד. הוכרע מראש. זה לא כוחות. ההפרות שהולכות ומתקרבות יותר ויותר אל המיינסטרים מצביעות על שבר עמוק באמון של רבים מהציבור מול מוסדות השלטון. תחושה של רדיפה, של אפליה של שנאה. המאבק בתמותה המשתוללת ובתחלואה המבהילה חייב להיות כלפי פנים. לא משנה מה תחשוב עלינו רינה מצליח או ריקי מהרצלייה.
משנה שאבא ואימא יחיו. שנשים הרות לא תסתכנה. שתינוקות לא יופרדו מאימם עם לידתם. על התורה נאמר "וחי בהם". הגיע הזמן לחזור לשמירה ההדוקה של הימים הראשונים. בהם לא התעסקנו בפוליטיקה ובלמה הם כן ואנחנו לא.
