הבורסות בעולם עברו בשבוע האחרון טלטלה, בעקבות מאבק שהתפתח בין מספר גדול של משקיעים עצמאיים קטנים לבין קרנות ההשקעה הגדולות. אחד הכלים החשובים במסחר במניות מאפשר להמר על ירידה בערכה של חברה. כדי לעשות זאת, מבצעים פעולה שנקראת "מכירה בחסר", ובאנגלית "שורט". מה פירושה? המשקיע לווה בהווה מניה כדי למכור אותה כעת, תמורת התחייבות לקנות אותה אחר כך. אם בזמן שעבר המחיר ירד, מבצע השורט מרוויח. אם המחיר עלה, הוא נאלץ לקנות אותה בהפסד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המנצחים, המפסידה והשאלות: הציונות הדתית סוגרת רשימה
– לאחר נחיתת מטען מאיראן: דיווח על תקיפה ישראלית בסוריה
– עתירת משפחת המחבל נדחתה, שתי הקומות ייהרסו
יש מי שסולדים ממכירה בחסר. מפריע להם ההימור נגד חברה והרווח מהפסדה. אבל מבחינה כלכלית צריך לשים את התחושות האלה בצד. טענות מסוג דומה היו במהלך ההיסטוריה גם נגד הלוואה בריבית, אחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר. בפועל השורט הוא כלי פיננסי חשוב, שמהווה מעין ביטוח מנייתי מפני קריסות.
שוק המניות הוא תנודתי ולא תמיד רציונלי, ועדיין הוא מושתת על היגיון כלכלי ארוך טווח, הקושר בין הצלחתה של חברה לערך מניותיה. כל עוד הבורסה מצליחה לשקף הערכה ריאלית של החברות הנסחרות, עולם המניות מועיל והכרחי. הבעיה מתחילה כאשר הקשר הזה מנותק, שאז השוק הופך לכאוטי, בועה חסרת היגיון שסופה להתפוצץ, ולפוצץ איתה חלק ניכר מכספנו.
כעת מתחילה הדרמה. פירמות ההשקעות הגדולות משתמשות לא פעם בכוחן כדי להוריד מחיר מניה ולהרוויח מההימור נגדה. הן עושות שורט על מניות של חברה, ואז, בתזמון המתאים, מנפיקות דו"חות שליליים עליה, כדי להרוויח מירידת ערך מניותיה. זהו פתח הן לבעיה מוסרית והן לכשל פיננסי, והכעס על ההתנהלות הזאת מוצדק.
בשנים האחרונות הצטרפו למסחר במניות מספר ניכר של משקיעים קטנים ועצמאיים. בזכות מהפכת המידע המסחר היום זמין הרבה יותר, וגם המשקיעים הקטנים יכולים, אם הם מסתערים כקבוצה על מניה מסוימת, לייצר תנודות משמעותיות בשוק.
כעת הדברים הגיעו לפיצוץ. משקיעים קטנים רבים החליטו לצאת נגד השורטים של הפירמות הגדולות, ובעזרת רטוריקה של "מרד" בהון הגדול והציני, החלו לקנות מניות שהפירמות הימרו נגדן. כאשר קונים מחירי המניות עולים, ואז הסחרור גדל עוד יותר, משום שהקרנות מנסות לצמצם נזקים וקונות מהר את המניות שהן מכרו ב"שורט" (זה נקרא "שורט סקוויז"). כך מצטרפים לקונים הפרטיים קונים ממסדיים עם כסף גדול, ומחיר המניה מזנק לשחקים.
ה"מרד" המקומי של הקונים הפרטיים הפך לאירוע כמעט אסטרטגי. המשקיעים הקטנים לא רק גרמו להפסדי עתק של הפירמות הגדולות, הם גם עשו רווח גדול מאוד בזמן קצר. כך שגם אם התחילו ממניע אידאולוגי, הם עלו על מנגנון רווח מתגמל מאוד, שאין שום סיבה לחשוב שייפסק מעצמו.
הבעיה היא שעם כל הביקורת על המשקיעים הגדולים, המנגנון הזה הוא כל מה שיכול להיות רע בשוק המניות. המשקיעים הפרטיים מבצעים מניפולציות פיננסיות שלא קשורות לביצועי החברות ומריצים מניות, כלומר מנפחים את ערכן באופן מלאכותי. כאשר הסוחרים הגדולים נוהגים כך מדובר בעבירה על החוק, אבל על הקונים העצמאיים קשה להפעיל סנקציות שכאלה. התמריץ הגדול של המשקיעים הקטנים להרוויח כך מכניס חוסר ודאות גדול לשוק המניות, ועליו יהיה קשה להתגבר.
כאשר הסוחרים הגדולים מבצעים מניפולציות פיננסיות ומריצים מניות מדובר בעבירה על החוק, אבל על הקונים העצמאיים קשה להפעיל סנקציות שכאלה
באופן אירוני משהו, חלק לא מבוטל מה"מרד" נעשה באמצעות אפליקציית מסחר חינמית הנושאת את השם הרומנטי "רובין הוד", שבוודאי עזר לתחושת "המחאה הצודקת" של מריצי המניות הפרטיים. השם אירוני, משום שהמשקיעים הללו אולי קטנים, אבל ודאי שאינם עניים, והם לא מחלקים את רווחיהם למעוטי יכולת. יתר על כן, המשקיעים הללו עוברים על החוק בלי לקחת סיכון כלשהו. אגב, מפעילי האפליקציות, כולל "רובין הוד", הפסיקו בשלב מסוים את הקנייה המרדנית, וזכו בעצמם לזעם הצרכנים.
רובין הוד המקורי, שרבים סבורים שהיה דמות היסטורית, היה באמת הרואי. הוא שילם מחיר כבד, גר ביער שרווד עם תומכיו, ואויבו השריף מנוטינגהם רדף אותו. הוא גם לא היה אנרכיסט; המרד שלו נועד להחליש את השריף המושחת עד שישוב המלך ממסע הצלב שלו (ייתכן שמדובר בריצ'רד הראשון). עם המלך שבו הצדק והסדר. לעומת זאת, הרובין הודים המודרניים הם מעין מורדים אנרכיסטים, שבעיקר מחפשים לעשות לעצמם קופה נאה בכספם החופשי.
"בעיית הטרמפיסט"
כאן מגיע הסיפור לשיקולים עמוקים יותר. היקפי התופעה אמנם מצומצמים עדיין יחסית לגודלו של שוק המניות, אבל הפתח הזה, של פגיעה ממשית בקרנות הגדולות לצד הכנסת אי־ודאות וסיכון גדולים למסחר במניות, לא מבשר טובות ליציבות שוקי המניות.
המשמעות הכלכלית של אי־ודאות וסיכון היא עלייה במחיר וצמצום רווחים. אם המגמה של הרצת מניות בידי המשקיעים הקטנים תגבר בהיקפיה – ומשום שהיא רווחית בטווח הקצר יש לכך סיכוי ממשי – היא בסופו של דבר תתבטא בפגיעה בכספי הציבור המושקעים במניות. את הפגיעה ההיקפית הזאת ירגישו אנשים פשוטים רבים בחסכונותיהם.
אם כן, הרובין הודים החדשים לא מציעים שום סדר אחר, צודק יותר. מבחינתם הם "יעקצו" את השיטה עד שתחורר לגמרי. אבל כשהשיטה מחוררת, נשפכים דרכה המים של כולם.
במושגים כלכליים ההתנהגות הזאת מכונה "בעיית הטרמפיסט", כלומר, אוכלי חינם. האינטרס האישי של המשקיעים הוא להרוויח מניצול השיטה, בלי להביא בחשבון שהתנהגותם פוגעת בשיטה ובאחרים שתלויים בה. מקילות על מצפונם כאן הרטוריקה הרובין הודית וההתנהגות הפסולה שחוטאים בה גם המשקיעים הגדולים. אבל התוצאה הכללית, המצרפית, היא שלילית יותר. הרעות של המשקיעים הקטנים והגדולים לא מבטלות זו את זו, אלא מצטרפות זו לזו.
בוויכוח בין הגישה הליברטריאנית, שהופכת את החירות לאידיאה יחידה, לבין הגישה השמרנית יותר לחירות, שדואגת לתווך את החופש דרך מוסדות חברתיים ותרבותיים שממתנים את האינטרס האנוכי, נראה שפרשת הרצת המניות מטה את הכף לכיוון השמרני. כאשר האינטרס האישי איננו מתווך, כאשר הפרט דואג רק לעצמו, גובר הסיכון שנגלוש לאנרכיה שתפגע בכולם.
לכן אנו מחכים כעת למלך ריצ'רד, כלומר לממשל הפדרלי, שישוב ממסעות הצלב הפרוגרסיביים שלו ויבחן אם אפשר למנוע הרצת מניות מצד המשקיעים הפרטיים. זה יהיה רע, אבל אולי פחות מהחלופות.
