כשבשורת האחדות היא הפלת נתניהו, חיבור מלאכותי לא יעשה את העבודה

כבר בראשית 2019, כשרשימת כחול לבן נהנתה עדיין מפלאשים ראשונים, תצוגת המופת של רביעיית הקוקפיט הצליחה להעלות בגרון בחילה קלה, מהסוג השמור למי שספג מנת יתר של פלאפל מטוגן בשמן עמוק. זֶרֶם התוכן ברשתות החברתיות ובמדיה החדשותית סבל מעומס תצלומים של יאיר והגנרלים כשהם מסיירים בשטח יחד, סועדים יחד ובעיקר מדגמנים חיבוק־גיבוש המתאים לאירועי שיא. חיבוקי הנבחרת שלהם שימשו אותם על הבמה בהכרזת האיחוד (סביר ביותר), בכל עלייה נוספת לבמה במהלך שלוש מערכות בחירות (סביר מינוס), וגם בביקור משותף בצפון (לא סביר בעליל). אווירת האינסטגרם שיצרה הרביעייה הזו דמתה לזוג מאוהב בראשית דרכו, שמתעקש להטריד את העוקבים בהרבה יותר מדי תמונות של מפגן אהבה ריק מעומק משמעותי. מהר מהצפוי הגיעה הרביעייה המאושרת מאשתקדיים לשלב מחיקת התמונות. מי צריך מתחת לשם המשתמש תיעוד של האקס המיתולוגי, כשאתה מבקש לצאת לדרך עצמאית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסכם הגרעין לא ידידותי יותר, זה רק ביידן שמתעקש לא לראות
– משבר ההתנתקות החרדי: כשהביקורת מגיעה מבפנים זו כבר אזעקת אמת
– מורשת טראמפ: לברך על הטובה כשם שמגנים את הרעה

חבורת הפלאפלים התפזרה לה כששני גנרלים פרשו מריצה לכנסת והשלישי מדשדש סביב אחוז החסימה ולא מצליח לשכנע איש במחנה שהוא נכס אלקטורלי או לפחות כלכלי ששווה חבירה. העיתונאי במיל' מביניהם מבקש לייצר אלטרנטיבה שלטונית, אבל גם ביום סקרים טוב, ניכר כי הדרך שלו לבלפור רצופה חיבורים מלאכותיים שגורלם להסתכם באותה דרך שבה הולכת כעת כחול לבן: ממשלת שברים שהמכנה המשותף שלה לא מספיק עמוק כדי להחזיק חיים או חצי קדנציה. מה לעשות, בניגוד למה שניסו ללמד אותנו – יש ימין ויש שמאל.

זו לא רק רביעיית האגואים שקרסה, זו התפיסה שעמדה מאחוריה, כפי שניסחה אותה השבוע הפורשת הטרייה, שרת התפוצות עומר ינקלביץ': "בראשית דרכי במפלגה הזדהיתי עם החזון המאחד והמכיל שהציג בני גנץ. חזון של מפלגת מרכז ממלכתית, במסגרתה יושבים יחדיו אנשי ימין ואנשי שמאל, דתיים וחילונים, בני מיעוטים ולצידם גם, בפעם הראשונה, נציגה חרדית. הבשורה החברתית בעצם הקמת המפלגה ובתמהיל שלה הייתה משמעותית עבור החברה הישראלית". בהמשך הציגה ינקלביץ' את יו"ר מפלגתה כמי ש"הוביל באומץ בשורה של אחדות". אז זהו שלא. בשורת האחדות הייתה הפלת נתניהו, וגם את המטרה הזו, החיבור המלאכותי לא הצליח להשיג. בשורה חברתית ודאי שלא הייתה שם. מה לעשות, יש ימין ויש שמאל. יש גם חילונים וחרדים ודתיים. יש ערבים ויש יהודים ויש מוסלמים ונוצרים ודרוזים ומה לא. יש הרואים בעובדים הזרים "פליטים" ויש שמדברים על "מהגרי עבודה", ובצד כל אלה מתקיימת מחלוקת אמיתית ועמוקה סביב כוחה הגובר והולך של מערכת המשפט מול הדרדור במעמדה של כנסת ישראל. הקולות השונים הללו הם לא הבעיה של המדינה, הם השיקוף שלה. ינקלביץ' עצמה חשה בכך לאחרונה, בעימותים שלה מול חבר מפלגתה אסף זמיר ואף מול גנץ עצמו בסוגיית ההתיישבות הצעירה. ויכוחים כאלה אמורים להתקיים, לא להתמסמס לתוך מחויבות סיעתית שסופה או קבלת דין התנועה והיו"ר או פרישה. הדרך לעשות זאת היא פעולה מתוך מפלגות שמחזיקות תפיסה אמיתית ועקבית, ולא מפוצלות עד דק בתוך עצמן.

לאזרחי ישראל אכן מגיעה כנסת מתפקדת, שחבריה מכבדים זה את זה. המבוכה הנוכחית לא מתעוררת בשל קיטוב אידיאולוגי, אלא בשל תרבות דיבור קלוקלת שאימצו לעצמם נבחרי הציבור. ריבוי הדעות לא משקף פילוג בעם; היעדר סובלנות וחוסר יכולת לעבוד יחד, דווקא כן.

האיש הנכון במקום הלא נכון

למעלה משלוש שנים עברו מאז התגלגלנו אריאל שנבל ואני למשרדו התל־אביבי של בוגי יעלון. הדובר הנאמן אילן אוסטפלד הוביל אותנו ללשכתו הצנועה מאוד של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, והתעקש לשבת איתנו לשיחת סיכום אחרי שיצאנו מהריאיון. עוד לפני המפגש ניכר באוסטפלד – אדם צנוע ואדיב במיוחד – האמון הרב שהוא תולה במעסיקו. הוא לא עוד דובר, הוא כמעט חסיד של האיש. הוא שמח עם יעלון, נעלב בשבילו, מתאמץ עבורו מתוך אמון בדרך. יש להניח שקיתונות הבוז שסחט לאחרונה יו"ר תל"ם לא הוסיפו לשניים נחת.

לאורך חמש השנים האחרונות, מאז פרש מממשלת נתניהו בעלבון עמוק ועד פרישתו השבוע מהמירוץ לכנסת, הפך יעלון למושא גיחוך. בעניין הזה אין ימין ואין שמאל, האמבוש היה מוחלט. פה ושם נמצא צדיק בסדום שיאמר ש"את מה שיעלון עשה לטובת עם ישראל בשירותו הצבאי אי אפשר לקחת ממנו", אבל היו רבים ורעים שבהחלט ניסו. האיש שהלך בקריה בנעליים גבוהות מחשש לנחשים, לא הגיע מצויד דיו למסדרונות הכנסת.

באותו ריאיון בספטמבר 2017, כשהתברר שבדעתו של יעלון להקים מפלגה, לא הצלחנו שנבל ואני להשתכנע שמדובר במגנט קולות, אבל יושרתו וכנות כוונותיו בלטו בהחלט. תמימותו הפוליטית התאימה כמו כפפה ליד המיוזעת של חיבורי כחול לבן שנתיים מאוחר יותר. יעלון הפגין בשיחה ההיא עמדות ימניות מובהקות, ואנחנו ביקשנו להבין איך הוא שוקל לחבור לאבי גבאי או ליאיר לפיד. "ההתמודדות שלנו היום היא עם סוגיות פנימיות. החלוקה לימין־שמאל היא על ביצה שלא נולדה", טען אז. "אפילו בוז'י היה מוכן להיכנס לקואליציה מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין הסדר קבע. במסגרת הזו שבין הסדר קבע למדינה דו־לאומית אפשר למצוא שיתופי פעולה אד־הוק עם גורמים רבים, ולוותר על החלוקה הרגילה של ימין־שמאל".

אמרו את זה קודם, לפניו. ברית האחים בין לפיד לבנט קרסה, וגם בוז'י הרצוג למד זה מכבר את הלקח הפוליטי שלו. יהיו בחירות בתשע"ח? שאלנו. "הנחת העבודה היא שכן. האם זה יקרה? ימים יגידו". בתשע"ח כידוע לא התקיימו בחירות, אבל תשע"ט פיצתה על זה כשדחסה לתוכה שני סבבים בהפרש של חמישה חודשים, שהתגלגלו לסבב שלישי בחורף תש"ף. את הבחירות הבאות יראה הגנרל בדימוס מסלון ביתו. יש לקוות שגם הפעם יאמץ את שיטת הרצוג ויגיע למעמד ממלכתי המתאים לאנשים מסוגו, שאולי אין להם גן פוליטי דומיננטי או כריזמה מנהיגותית מהפנטת, אבל מדינת ישראל זקוקה לשירותיהם הנבונים והכנים בזירות חשובות אחרות. ישראל לפני הכול, הגרסה המעשית.