אני מאוהב בבחירות האלה. אין לי מושג מה יהיו התוצאות ואולי יהיו עוד בחירות השנה, אבל השבוע התאהבתי בהן.
זה התחיל בפרישה של אבי ניסנקורן, שעד לפני כמה דקות כיהן באחד התפקידים הבכירים בישראל ופרשנים שונים ומשונים דימו אותו לחומה בצורה מכיוון שמנע מחברי כנסת אכזריים להשמיד את מערכת המשפט ולהנהיג פה דיקטטורה. אחריו הגיע בוגי "צוללות" יעלון, שרק לפני כמה חודשים נחשב לראש ממשלה פוטנציאלי בתקופה שכחול לבן תרו אחר דרכים לאיים על נתניהו שהם אוטוטו מפילים אותו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כי אין בעולם כמו השקעה של אבא
– אריה שיף: הסיפור היה יכול להגמר אחרת
– זאב! זאב? קצת ספקנות לא תזיק לתקשורת
עד יום רביעי בצהריים, שעת כתיבת הטור הזה, הסקרים גם אותתו לרון חולדאי – ראש עיר עטור הישגים שרק לפני חודש בערך צרח על כולנו בפריים טיים שיש דברים שהם "אנחנו" ויש דברים שהם "לא אנחנו" – שגם הוא צריך לפרוש. מתברר שהאיש שניכס לעצמו את הישראליות מייצג פחות ישראלים ממה שחשב, והוא בדרך ללשכתו בבניין עיריית תל־אביב.
אני לא שמח רק כי שלושת האנשים האלה חברים בגוש הפוליטי היריב. טוב, אולי קצת, אבל זו ממש לא הסיבה המרכזית. הסיבה היא שאולי תם סוף־סוף עידן המשיחים.
אני זוכר במעומעם 67,843 ראיונות עם רון חולדאי בשנים האחרונות. הן פרגנו תמיד על פועלו של המנהיג המופלא, ולקראת סיום עלתה תמיד אותה שאלה. המראיין היה עוצר בדרמטיות, מביט בחולדאי במבט מצועף ושואל אותו בארשת של חשיבות תהומית: "מתי תיכנס לפוליטיקה הארצית?". וחולדאי היה מחייך חיוך קטן ועונה למעריץ תשובה מתחמקת שנעה בין "כשארגיש שהמערכת צריכה אותי" או "אני חושב על זה ברצינות". אנחנו מתעבים מאוד את הפוליטיקאים שלנו, אבל גם נוטים להאדיר כל חצי אישיות ציבורית ששוקלת להיכנס למשחק, כאילו כולנו מצפים כבר שבעים שנה לראש עיר או רמטכ"ל לשעבר או יו"ר הסתדרות שיגאל אותנו מייסורינו.
התהליך המבורך העובר על החברה הישראלית התחיל עוד בהחלטת הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט להישאר מחוץ למערכת. בני גנץ לא עשה הרבה דברים טובים בקריירה הפוליטית שלו, אבל אם יש דבר אחד שאפשר לזקוף לזכותו הרי זו העובדה שאחריו, הציבור הישראלי כבר לא מביט בעיניים מייחלות בכל פושט מדים, בתקווה שיסכים להרעיף עלינו קצת מזמנו הפנוי.
עכשיו אני מקווה שההתרסקות של יעלון, ניסנקורן, שלח וחולדאי תלמד אותנו משהו פשוט ששכחנו עם השנים. פוליטיקה היא מקצוע קשה, צריך ללמוד אותו ולהבין אותו, צריך להיכשל בו קצת ולהצליח בו קצת, צריך לקחת אותו ברצינות. אנחנו נוטים להתייחס לפוליטיקה כמו לרכיבה קלילה באופניים, ולכן אנשים חושבים לפעמים שכל מה שצריך כדי לנצח בטור דה־פרנס הוא להניח רגלים על הפדלים.
אבי ניסנקורן היה יכול להיות מספר 2 של יאיר לפיד, אבל לא, הוא הרגיש שזה קטן עליו אחרי שנה בפוליטיקה, אז הוא הלך לסלב התורן ובנה על מפלגה דו־ספרתית. גם עופר שלח לא ממש רצה להיות מספר 2 של לפיד: הוא הרגיש שהוא מוכשר ממנו, ידען ממנו ומתאים ממנו להוביל את הגוש, ושאם רק יצא לדרך עצמאית הוא יביא את הניצחון המיוחל למחנה שלו. ובוגי יעלון? האיש מעולם לא הביא קול אחד בקלפי, אבל איכשהו הרגיש שהוא מינימום משיח ושאוטוטו מפלגת תל"ם שלו מביאה פה וואחד תחיית מתים. אז זהו, שלא.
את יאיר לפיד ומרב מיכאלי אני מעריך הרבה יותר מאשר בוגים למיניהם, אף שדעותיהם רחוקות משלי בחלק מהנושאים הרבה יותר מהדעות של בוגי. כי יאיר לפיד הבין שפוליטיקה היא מקצוע, ומרב מיכאלי כאן כבר מספיק זמן כדי שניקח אותה ברצינות, והידוענים בסגנון חולדאי – מצטער, עם ישראל כנראה אומר לכם "זה לא אנחנו".
ועוד משהו קטן
הבחירות האלה גם מנפצות לשמחתי בקול רעש גדול את בועת הטוויטר, אולי הסצנה הכי מנותקת בישראל. מי שהסתובב שם בשנה האחרונה היה עלול לחשוב בקלות שמפלגה בראשות ניסנקורן הייתה צריכה לגייס מועמדים רציניים לעשירייה השלישית, כי היא לגמרי ריאלית. מתברר שגם אם איזה צייצן שמכונה "האוקטיפוס", ובתמונת הפרופיל שלו מופיעה תמונה של תמנון צהוב, כותב על ניסנקורן שהוא עשוי מחומר של ראש ממשלה, וגם אם מדי פעם איזה פרשן דרמטי של עיתון הארץ מפרסם ציוץ על מאמרו המרתק "רק חולדאי יכול", שום דבר ברשת הזו אינו מעיד על המציאות.
אולי הטור הזה מיותר ובמערכת הבחירות הבאה (עלינו לטובה, בעוד חצי שנה) יגיעו שוב הידוענים והרמטכ"לים למיניהם, ושוב אנשים יכניסו לקלפי פתק עם אותיות משיח. אבל בינתיים, מותר גם לפרגן לחברה הישראלית מימין ומשמאל שהבינה שמה שטוב לריאליטי, פחות טוב למציאות.
מדוכאי חיסון
אחרי שתחלוף הסערה והקורונה תיעלם מחיינו, או לפחות תוריד ווליום, יצטרכו לבדוק פה את ההתנהלות של הרבה מאוד דברים: מהחלטות ממשלה, דרך יישומן ועד להתאמה של מערכת הבריאות לסכנות החדשות.
אני מקווה שבין בדיקה לבדיקה יבחנו גם את ההתנהלות המופקרת של חלקים בתקשורת המיינסטרים, שבשעה שמיליוני אירופים דורכים זה על זה כדי לקבוע תור לחיסון לעוד חצי שנה, בארץ כל תוכנית חדשות סוג ג' חשה צורך מטורף להבליט כל סיפור על מחוסן במנה שנייה שנדבק במחלה, או צעיר שחטף דלקת בקרום הלב אחרי שחוסן. מדברים לא מעט על השיקולים הפוליטיים של מקבלי ההחלטות בממשלה, ובחלק מהטענות לגמרי יש טעם, אבל שאף אחד לא יספר לי שבקמפיין דיכוי החיסון של החברה הישראלית שמתנהל בשבועות האחרונים בערוצי החדשות אין שיקולים פוליטיים.
