הערב היה רגוע, הבית היה שטוף, ושיחת הטלפון מהחוקר הנחמד דיווחה לי על שתי חולות קורונה בביתי.
עד אז הייתי בטוחה שהרעה החולה הזו לא תעז להתקרב לבית משפחת שבח. ציפיתי שהקורונה תגיע לפתח, תקרא את השלט על הדלת ותבין שאת מכסת הסבל שלנו מיצינו לפני שלוש שנים. שאנחנו חסינים מפני לסטים, חיות רעות ופורענויות המתרגשות ובאות לעולם. שבביתם של יתומי טרור אין רשות כניסה למגפה עולמית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ט"ו בשבט כמשל
– לצאת מגבולות הגזרה שלנו
– סיכום אלטרנטיבי: השנה שעברה עליי, לטובה
אבל הקורונה כנראה לא קראה מספיק כתבות, ולא שמעה עלינו. לא עליי, לא על ילדי ולדאבוני כנראה גם לא על בעלי הצדיק.
אפשר לומר שצפיתי את זה. אחרי ששכנתי היקרה – שמשפחתה היא ממעטות שהתראינו איתן בסגר הנוכחי – הודיעה לי שהם חיוביים עם תסמינים, תיארתי לי שהסיכוי להדבקה קרוב. מוחשי יותר מהסיכוי להידבק מסתם עובר אורח שנשם לידי בתור ברמי לוי, או מתלמידת כיתה ד' שישבה חמישה שולחנות מאחורי הבת שלי בבית הספר.
הדיווח המפתיע על שתי בנות חיוביות לנגיף השאיר אותי בפרשת דרכים בעייתית במיוחד. איך אפריד אותן משאר הבית? איך אצליח לעצור את ההתפשטות אצלנו, כשאין לי שום דרך לבודד אותן באמת? בתוך דקה החלטתי שאין מה לעשות. אם חלק מהמשפחה חולה, לא נותר אלא לחכות שגם השאר יידבקו.
אני מודה ומתוודה שהידיעה שאני כבר מחוסנת הקלה עליי את ההחלטה. כך גם ההבנה, אחרי שיחה ארוכה עם מוקד הקורונה, שאם הם יישארו בבידוד, אין זה מחייב שגם אני אתבודד איתם. ההחלטה נפלה, ומסיבת ההדבקה יצאה לדרך. המטרה: להדביק כמה שיותר מבני הבית, הכי מהר שאפשר, ובתקווה לכמה שפחות תסמינים.
עשיתי כל מה שאפשר כדי שבבדיקה הבאה נגלה שכולם חיוביים. האכלתי אותם מאותה צלחת, השכבתי אותם לישון כולם באותו החדר, ואפילו הכרחתי את הגדולות לנשק ולחבק את הקטנים. ממילא נועדנו עכשיו להיות נעולים בבית כמה נצחים, אז לא יזיק להם להפגין קצת חיבה זה לזה.
אודה ולא אבוש, גם מריבות ומכות ביניהם נראו לי כתרומה למאמץ ניסיון ההדבקה. בעיקר אם הם כללו נשיכות ויריקות. בין לבין שמחנו לגלות שהדרך היחידה להתאוורר היא לצאת לבדיקות קורונה. מובן שניצלנו היטב את זכותנו, ודאגנו לאתר את כל מתחמי הבדיקות ולדלג ממתחם למתחם בלי לפספס יום.
סרבנות קונבנציונלית
ניסוי המעבדה הצליח חלקית בלבד. בהתחלה אני, מחוסנת שכמותי, נשארתי שלילית יחד עם שני עקשנים שסירבו להידבק בקורונה. מלבדנו כולם הפכו חיוביים, כולל אושי, שהצליחה במשימה אחרי שהקפידה בדבקות קדושה ללקק כל כפית וכל קשית שרננה שתתה או אכלה מהן.
למזלי, אף שבעוונותיי שיחקתי בו מאוד, השם ריחם עליי ולאף אחד מהחולים לא התפתחו תסמינים יוצאי דופן או בלתי נסבלים. קצת צינון, קצת חולשה וכאבי שרירים. לא משהו שאקמול לא הצליח להשתלט עליו. יש אצלי גם סרבניות אקמול שהתעקשו לכאוב ולסבול. להן הקדשנו תרופות סבתא, חיבוקים ופינוקים.
בסופו של דבר, תקופת המחלה הייתה מושלמת במצב הזה. כולם גם ככה בסגר, אין לאן לצאת ושגרת הלימודים מרחוק ממילא מתנהלת בכל מקום. בנוסף, זכינו שבמקביל לקורונה בביתנו, עוד שתי משפחות עם ילדים פחות או יותר בגילאים של הילדים שלנו חלו והחלימו. זה אפשר לכולנו להתאגד יחד לפחות לסדר ט"ו בשבט ולארוחה בשבת. בעצם פתחנו מלונית קורונה פיראטית אצלנו בבית.
אומנם החוק היבש קובע שמי שחוסן לא צריך בידוד גם אם נחשף לחולה מאומת. אבל אחרי חקירה וקריאה מעמיקות הבנתי שאם אני רוצה להתנהל באחריות אמיתית כדאי שאפסיק להסתובב, כי קיים סיכוי לא מבוטל שאני צלחת פטרי מהלכת שהופכת לגורם הדבקה קטלני במיוחד.
אז נסגרתי בבית, ולמזלכם צדקתי באחריות שלקחתי על עצמי כי התגלה שגם אני חיובית, ואפילו פיתחתי תסמינים. בעת שאתם קוראים את השורות האלו אנחנו עדין בבידוד שסופו אינו נראה באופק.
והעניין הוא שכל זה בכלל לא היה אמור לקרות. היה לי תכנון נאה: בסוף הקורונה אתפאר קבל עם ועדה שמלבד בידוד אחד קטנטן ולא משמעותי, הצלחנו באומנות מרשימה להתחמק מהמגפה. חשבתי לכתוב טור ארוך ומתנשא שיסביר בצניעות מעושה שלא עשינו שום דבר מיוחד – מלבד לשמור על היגיינה, להסתובב תמיד עם מסכות ובעצם פשוט לשמור על הכללים.
חשבתי גם, שאמשיך בהתנשאות ואתאר איך בהיותי מחוסנת פעמיים, הצלחתי לצאת ולסייע לעם היושב בציון במאמצי מיגור הקורונה באופן פעיל יותר. תכלס, היה לי ברור שאהיה משל וסמל, חוד החנית של המאבק.
אז חשבתי.
