התקווה שגם ישראל יכולה להביס את הנגיף נסדקה קשות בימים האחרונים בעקבות תמונות ההתקהלויות ההמוניות. התחושה כי יש מי שנושאים בנטל ההנחיות, בעוד אחרים עושים לעצמם החרגות – יהיה זה בלוויות או בהפגנות – היא גורם מרכזי לרפיון הידיים במלחמה מול הנגיף. אף שהמגזר החרדי סובל מהנגיף יותר מכל מגזר אחר, הוא עדיין מתקשה להרחיק אותו. הבתים הצפופים והמשפחות הגדולות הם רק חלק מהעניין. כשכל המבנה החברתי מבוסס על התקהלויות – תפילות, ישיבות, טישים, חתונות ולוויות – השעיה של כל אלה לתקופה ממושכת מאיימת על הסדר הקהילתי כולו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השקר מאחורי מחאת "המשקיעים החדשים" בארה"ב
– הפגנות בלבנון נגד חיסול עיתונאים: "חיזבאללה הוא הרוצח"
– אפקט הפיצול: במשותפת חוששים מזליגת קולות לימין
האוטונומיה החרדית, שהתנהלה כמעט באין מפריע במשך עשורים, נמצאת יותר מתמיד תחת אור הזרקורים, וכל אורחותיה עוברים ביקורת ציבורית חסרת תקדים: כמה עובדים, כמה לומדים, כמה ילדים, כמה משלמים, איך הם גרים, כמה מצייתים להנחיות. השותפים הטבעיים הפכו בן־לילה ליותר נטל מנכס, וגם מימין עולות הדרישות לשינוי ביחס המדינה למגזר החרדי. למעשה, ח"כ משה גפני צודק כשהכריז "אתם אשמים". לא רק האידאולוגיה החרדית הביאה את מצביעיו לחיים מנותקים מהחברה והכלכלה, אלא מדינת ישראל בעצמה.
חוק הגיוס, שהוציא אותנו לשרשרת של מערכות בחירות, הוא גורם עיקרי לניתוק הזה. צעיר חרדי שאינו מעוניין להתגייס לצה"ל, מתחייב גם להימנע מפרנסה שכן החוק פוטר משירות רק תלמיד ישיבה או אברך שתורתם אומנותם ואין להם הכנסה נוספת עד גיל 24. עד שאותו צעיר חרדי מקבל פטור מגיוס הוא כבר בעל משפחה, אבל אז יש בעיה: ללא השכלה כללית או ניסיון תעסוקתי, הוא נטול יכולת לפרנס את אשתו וילדיו. וכך המסלול שהתחיל כדי להימנע מגיוס מחייב אותו להישאר אברך בקצבה נמוכה, תוך תמיכה ממשלתית.
באמצעות הסיוע שהיא מגישה, מדינת הרווחה הישראלית מגויסת בתמיכת המפלגות החרדיות להשאיר את החרדים באותו מקום. היא מעניקה שלל הטבות, סבסודים והנחות ל"משפחות מרובות ילדים עם הכנסה נמוכה", מונח שבפועל הוא שם קוד לחרדים וערבים. בין ההטבות הללו: קצבת אברך, קצבאות ילדים, סבסוד מעונות יום, הנחות בארנונה, דמי ביטוח לאומי מופחתים, סיוע בשכר דירה ועוד.
כלאנו את החרדים בכלוב מסגסוגת נחותה (זהב זה בטח לא), ואנחנו מתפלאים מדוע הם לא פורצים אותו ויוצאים ממנו. התיאור של המגזר החרדי כחברה אידאולוגית, המונעת מאמונה יוקדת לגבי אורח החיים הנכון ומוכנה לשלם כל מחיר כדי לקיים אותו, מסתיר את העובדה שחרדים, כמו כל בני האדם, מגיבים לתמריצים. זה נכון בנושא הקורונה, אבל גם לטווח הארוך: מי שמעוניין לראות שינוי בהתנהלות המגזר החרדי, צריך רק לשנות את מערכת התמריצים שלו. הם מבינים את זה טוב מאיתנו. זו הסיבה שנציגיהם בכנסת התנגדו בכל כוחם להעלאת הקנסות על מוסדות שמפירים את ההנחיות. משטרת ישראל לא יכולה לפנות הלוויה של 20 אלף איש, או להיאבק במאות ואלפי ילדים מתלמוד תורה שמפר את הנחיות הסגר. אבל חתימה אחת של פקיד ממשלתי על ביטול התקציבים למוסדות הלימוד ולישיבות, תעשה מה שאין בכוחם של אלף שוטרים לעשות.
לפני כמעט עשרים שנה הפחיתה ממשלת ישראל באופן דרמטי את סכומי קצבאות הילדים. מהמאזן החודשי של משפחה חרדית ממוצעת נעלם בן־לילה סכום שהיה שווה ערך למשכורת שנייה בבית. בלי הרבה דרשות ופסקי הלכה, רבים מהחרדים שינו את אורחות חייהם. נשים וגברים יצאו לעבוד, וכשהבינו שבמצבם הנוכחי אין הרבה שכר לעמלם ודרישה לכישוריהם – גם רכשו השכלה. המשפחה החרדית הממוצעת אף החלה ללדת פחות ילדים. זה שינוי שהתחולל בתוך עשור, והפתיע אפילו את יוזמיו מהמהירות שבה הוא התרחש. נותר רק לדמיין כמה מהר הם יגיבו לשינוי תמריצים בנוגע להנחיות הקורונה, שנועדו להציל את חייהם וחיי ילדיהם.
