מנהיגי החברה הערבית בישראל נוהגים להאשים את רשויות המדינה באוזלת יד אל מול האלימות הגואה במגזרם. לטעמם, רשויות החוק – המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט – אינן פועלות כנדרש כדי למגר את האלימות. בין האשמים במחדל המתמשך לדעת ההנהגה הערבית נמצאות גם ממשלות ישראל, שמנהיג זה עשור ויותר בנימין נתניהו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בנימין הורגן: "היה מאבק ארוך, אסתר הייתה פייטרית"
עו"ד של אלוביץ': "נראה כאילו מישהו יושב וצוחק עלינו"
מכתב גלוי לרבנים החרדים: עיזרו לעצור את חילול השם בהר הבית
דוגמה מאלפת להפניית האצבע המאשימה החוצה סיפק לפני כחודש וחצי יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה. לאחר אחד ממקרי הרצח, שאירע ביישוב ערבי בשרון, סימן עודה בבירור את האשמים: "החברה הערבית נמצאת במצב חירום כבר שנים", הוא קבע. "הפשיעה משתוללת והופכת את הרחובות שלנו לאזורי מלחמה. האדישות הפושעת של ממשלות ישראל נתנה למשבר הזה לגדול לממדים שטרם ראינו". התבטאויות דומות השמיעו בחודשים האחרונים חברי כנסת ערבים נוספים, וכן מנהיגים מקומיים, שלצד הגינוי לפושעים עצמם הוסיפו גינוי לממשלת ישראל שאינה עושה די בנושא.
אך האם הנהגת הציבור הערבי בישראל באמת מעוניינת למגר את האלימות והפשיעה ולהוקיע את העומדים מאחוריהן? האם היא אכן מעוניינת שרשויות האכיפה יעשו את מלאכתן בנחישות? גזר דין שניתן רק בשבוע שעבר בבית המשפט המחוזי בחיפה מציב סימן שאלה גדול על מחויבות הנהגת ערביי ישראל למיגור האלימות והפשיעה ברחוב הערבי.
מעשה באב ובנו, פריד ומחמוד אסמאעיל, תושבי הכפר נחף בגליל, שהורשעו בניסיון לסחר בנשק ובקשירת קשר לביצוע פשע. בחודש דצמבר 2019 ניסה האב פריד לרקום עסקת נשק אחת, שבה התכוון להסתייע במתווך כדי למכור אקדח FN, אקדח יריחו, אקדח גלוק, תת־מקלע עוזי, אקדח ברטה ורובה סער M16. ה"סחורה" הוצעה לכמה לקוחות, אך נותרה בסופו של דבר בידי הבעלים. בהמשך החודש רקמו האב ובנו עסקה לקניית נשק מפלסטיני תושב הרשות ומכירתו. זו דווקא יצאה לדרך, אך השלמתה סוכלה כשהמשטרה עצרה את הבלדר שפעל למען האב והבן, ותפסה את כלי הנשק והתחמושת שהוביל.
פריד ומחמוד נעצרו בידי המשטרה, והפרקליטות הגיעה להסדר טיעון עם עורכי דינם שבמסגרתו הודו בעבירות. עם זאת, הסדר הטיעון לא כלל הסכמה על העונש, ובבית המשפט התייצבה גלריה מרשימה של עדי אופי שביקשה להביא להקלה ניכרת בעונשו של האב. ח"כ לשעבר מוחמד כנעאן הסביר לשופט שפריד הוא אישיות ציבורית, דמות מופת, איש משפחה נאמן ומהדמויות הפעילות בנחף. בעקבות תהיית השופט אמיר טובי כיצד מתיישב התיאור הזה עם העבירות החמורות שהודה בהן, ציין הח"כ לשעבר כי הוא אכן מופתע, משום שהאיש אינו בא מתחום האלימות ואינו נמנה על סוחרי הנשק.
פריד זכה להמלצות חמות גם מצד שניים מראשי המועצה המקומית נחף לשעבר, וכן מצד ראש המועצה בהווה, שהעידו כולם על אופיו הטוב, על פעולותיו למען הקהילה ועל זכויותיו הרבות. פריד וסנגורו סברו מן הסתם שסוללת עדי האופי תמיס את לבו של השופט טובי, אך התוצאה הייתה הפוכה. בגזר הדין תהה השופט כיצד ייתכן שאישי ציבור מכובדים מתייצבים לצד מי שהורשע בעבירות סחר בנשק שהיה עלול לשמש לאירועי אלימות בחברה הערבית. השופט טובי ציין כי המאבק באלימות הגואה בחברה הערבית לא יכול להיות רק עניינן של רשויות החוק. במקביל לפעולתן נדרש "גינוי חברתי פומבי וחד־משמעי, ולא רק ברמה הכללית וברטוריקה של נאומים והצהרות, אלא גינוי אישי לכל המעורבים במעשים נתעבים אלה של סחר והפצת נשק בלתי חוקי ושימוש בנשק חם לפתרון סכסוכים".
ועוד כתב: "התייצבותם של אנשי הציבור הללו לצידו של הנאשם הייתה מאכזבת. דומה כי בלהט דברי השבח בזכותו נשתכח מליבם הצורך הדוחק והחיוני להילחם מלחמת חורמה בתופעת עבירות הנשק הגובה מחיר כבד מנשוא". לנו לא נותר אלא להצטרף לאכזבה ולתהות אם מנהיגי המגזר הערבי באמת מעוניינים במיגור האלימות, או שמא מדובר במס שפתיים לצורכי תעמולה בלבד.
ריסון הכרחי
הרכב מורחב של בית המשפט העליון דן ביום שלישי בשני "מקבצים" של עתירות לבג"ץ. המקבץ הראשון עסק בתיקוני החקיקה להקמת "ממשלת חילופים", ואילו השני כלל עתירות נגד "פשרת האוזר" לדחיית המועד האחרון לחקיקת תקציב 2020. המשותף לשני המקבצים היה תקיפה של הוראות בתיקונים לחוקי יסוד. במקבץ הראשון התבקשו השופטים לבטל תיקונים לחוק יסוד הממשלה, ובמקבץ השני – לפסול תיקונים לחוק יסוד הכנסת. בשני המקרים היה זה דיון שני בעתירות, לאחר ששופטי בג"ץ הוציאו צו על תנאי, ובדיון השבוע עלתה ברצינות האפשרות שבג"ץ יפסול תיקונים לחוק יסוד.
נציגת הכנסת בדיון, עו"ד אביטל סומפולינסקי, הזכירה לשופטים שהכנסת ה־23 התפזרה, וכל הסוגיות שהעתירות הוגשו בגללן הפכו לתיאורטיות. למורת רוחם של חלק מהשופטים טענה סומפולינסקי כי דיון בתוקפה של חקיקת יסוד נוגע בשורש הפרדת הרשויות, וממילא ראוי שבית המשפט העליון ירסן את עצמו. אולם השופטים, ובראשם הנשיאה אסתר חיות, היו חסרי סובלנות לטיעוניה. מדבריהם בדיון נראה שהם ששים אלי ביטול התיקונים המדוברים לחוקי היסוד, אף שהביטולים הללו יהיו הצהרתיים בלבד.
במציאות הזו, שבה בית המשפט העליון איננו מכבד את מעמדה של הכנסת אפילו בנוגע לחוקי יסוד, אי אפשר להותיר את ההגנה עליה בידי הלשכה המשפטית של הכנסת, יהיו אנשיה מוכשרים ככל שיהיו. הכנסת כריבון חייבת לנסח "כללי משחק" ביחסיה עם בית המשפט ולהפסיק את המצב שבו רק השופטים קובעים את הכללים. הדרך לכך יכולה להיות בחוק יסוד החקיקה, או באמצעות הוספת פרק לחוק יסוד השפיטה. זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שתובהר סמכות־העל של הכנסת, יובהר שלבית המשפט אין סמכות לגעת בחוקי יסוד, ותינתן לכנסת סמכות מעשית, לא תיאורטית, להתגבר גם על ביטול חוקים רגילים. אם בית המשפט העליון אינו מסוגל לרסן את עצמו – הכנסת חייבת לקחת את התפקיד ולרסן אותו.
תבהלה נמהרת
כלי התקשורת עמוסים בימים האחרונים בדיווחים על תופעות לוואי חריגות של חיסוני הקורונה, זאת אף שכל מי שעיניו בראשו מבין שאין בכך שום דבר מפתיע: כאשר מדינה שלמה מתחסנת, כל תופעת לוואי זניחה מתממשת. זו הסטטיסטיקה. לכן הפרסום המהדהד של כל תופעה חריגה מעוות את תמונת המציאות.
"תופעות הלוואי" של מחלת הקורונה עצמה, לא של החיסון, כוללות 700 אלף נדבקים, קרוב ל־5,000 נפטרים ועוד רבבות שתוצאות המחלה ילוו אותם לכל ימי חייהם. מנגד, בקרב כ־3.3 מיליון המחוסנים עוד לא נקשר אפילו מקרה מוות אחד באופן ודאי לחיסון. אף על פי כן, עשרות נפטרים בכל יום לא זוכים לטיפול התקשורתי שזוכה לו בן נוער אחד שחש לא בטוב לאחר חיסון ואושפז להשגחה למשך יומיים במחלקת טיפול נמרץ. סיפורם האישי כמעט לא מסופר, בני המשפחה בקושי מרואיינים, ומבחינת התקשורת הם מעניינים הרבה פחות מהנער האחד המאושפז. התוצאה היא שתופעות הלוואי של החיסון מפחידות חלק מהציבור יותר מהמחלה, וגורמות לו שלא להתחסן.
לתקשורת יש תפקיד קריטי במאבק נגד הקורונה. מוטלת עליה חובה לספק לציבור תמונת מציאות אמינה שתאפשר לו לקבל החלטות מושכלות. הבלטת תופעות הלוואי בכותרות הראשיות, שנובעת משיקולי רייטינג, פוגעת במבצע החיסונים ומסכנת חיי אדם. ודאי שצריך לדווח על תופעות הלוואי, אך חובה למסגר אותן היטב ולהעמידן בפרופורציות הנכונות. כלי התקשורת שלא עושים זאת מועלים בתפקידם ופוגעים פגיעה קשה בציבור שלרוב עדיין נותן בהם את אמונו.
