"שלום לכם וערב טוב", פתח אודי סגל את מהדורת חדשות 13. "ממשלת הזגזוג שוב לא מצליחה לעמוד בהבטחה שנתנה לנו ליציאה מדורגת, מסודרת ואחראית מהסגר". למרות הפאתוס והניסוח שפחות מזכיר דיווח חדשותי ויותר טור פובליציסטי, זה באמת לא ייאמן שאחרי קרב החתולות בין ראש הממשלה לראש הממשלה החליפי באיזה יום יוסר הסגר, הוא גם הוסר לבסוף במועד הכמעט הכי מאוחר שהוצע, וגם אנחנו כבר באמצע השבוע ועדיין אין מתווה לחזרה של מוסדות החינוך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הזן החרדי" יישאר כאן גם כשהזן הבריטי יצא מחיינו
– צפו: מה צופן העתיד לרשימה המשותפת ולחברה הערבית?
– צו 8 לבני 16 ומעלה, עד 120
במצב כזה, הורים אולי הלכו להסתפר או לעשות לק ג'ל, כי נפתחו השירותים של "אחד על אחד", אבל בשביל מה צריך תספורת או ציפורניים עשויות, אם הם כעת תולשים את השערות וכוססים ציפורניים מרוב תסכול שהסגר נגמר, אבל הם לא באמת מרגישים את זה כי כלום לא השתנה?
אני אפילו לא חולמת על מתווה חזרה לבתי הספר, אבל איך יכול להיות שבמהלך סגר ארוך כל כך, לא הצליחו לגבש מתווה זהיר וחכם להחזרתם המידית לפחות של ילדי הגנים. זאת, לא רק בשביל הילדים, אלא למען רווחת ההורים שצריכים לחזור לשגרת עבודה או לחפש עבודה חדשה.
לחזרה המדורגת לשגרה קוראים חמצן, שפיות, אופק, תקווה. מילים שמככבות כסיסמאות אוטופיות בקמפיינים של המועמדים השונים כדי לגרום לנו להצביע להם בבחירות, אבל נראה שלא מהוות כרגע שיקול אצל מקבלי ההחלטות כשהם דנים בחיים האמתיים. בהתאם לכך, לקראת השעה 22:00 יצאה הודעה משותפת של משרד ראש הממשלה ומשרד הבריאות על קבלת החלטה במשאל טלפוני על הארכת התקנות בדבר סגירת מערכת החינוך ביומיים נוספים. נדמה שהדבר הכי קשה בימים אלה למקבלי ההחלטות זה למצוא מועד להחליט בדבר הכה חשוב הזה.
גם חדשות 12 פתחו עם נושא "הכאוס במתווה החזרה ללימודים" ואין זה דבר של מה בכך ביום בו ראש הממשלה שוב התייצב בבית המשפט. הרגיש שעורכי המהדורות ומגישיהן, חלקם הורים בעצמם, כבר לא יכולים עם המצב והחליטו לרכז קרב מאסף בנושא כבר בכותרות המהדורה.
שוב הראו בכתבה בחדשות 12 גננת משוטטת בגן ריק ומכריזה שהיא מוכנה לפתיחת הגן כאילו זה 1 בספטמבר. כמה 1 בספטמבר יכולים ילדים וצוותי חינוך לשאת?! יפה בן דוד אמרה שמקבלי ההחלטות, בבואם להחליט לגבי מערכת החינוך, לא פגשו לא מנהלת, לא גננת ולא מורה.
נראה ששוב התכנסו רק אותם אנשים חסרי מעוף חינוכי. אלה שאין להם ילדים קטנים, אלה שלא יצא להם יותר מידי להביא או לאסוף ילדים מהגן, אלה שהחליטו בזמנו לקיים לימודים בלי צהרונים, ולבסוף חזרו בהם בגלל לחץ ציבורי. הפעם הם אמרו: בואו נחליט שלא להחליט, כדי שלא נצטרך לקחת אחריות באמת. חוסר ההחלטה וחוסר הוודאות מכרסמים בבתים רבים בישראל.
אני מודה, אני חוששת מהווריאנט הבריטי. חוששת להחזיר את הילדים למערכת החינוך, ובאותה נשימה יודעת שהם זקוקים לה, ושהיא זקוקה להם. חייבות להימצא הדרכים שיתגברו על תרחישי האימה שהציגו המומחים באשר לתחלואה בבתי הספר כי אי אפשר להשאיר את הילדים בבית עד לנקודת זמן בלתי נראית לעין.
ובתווך של הכאוס, הילדים, שיותר מידי מבוגרים מכנים אותם בתקשורת בכינויים משוללי פילטר שהשליט בהם הוא: "דור אבוד". כאימא בעצמי לילדים אני רוצה להגיד פה: הילדים שלנו הם לא ילדים אבודים. הם מגלים בגרות ומחויבות לשגרת חיים מקוונת שאיש לא דמיין שתיפול בחלקם. הם כן לומדים כל יום דברים חדשים כי המורים שלהם משקיעים את הנשמה. יהיה להם מה לספר לנכדים שלהם על אירוע היסטורי כמו מגפה שאולי יגרום להם ללכת לכיוון של מחקר ורפואה.
השגרה הנוכחית קשה ושוחקת ביותר, ברור שהילדים מפסידים ממנה ופותחים פערים שידרשו השלמה וטיפוח מתמשכים, אבל להכתיר ילדים בטייטלים לא מחמיאים רק כדי להגיע מעל ראשיהם אל המבוגרים האחראיים בממשלה, זה מסוכן, פופוליסטי, תבוסתני והכי גרוע: עלול להתגלות כנבואה שמגשימה את עצמה.
