המדינה סערה בשבוע שעבר בשל שתי הלוויות המוניות של גדולי תורה במגזר החרדי ועוד אחת במגזר הערבי, של צעיר אומלל שנקלע לקרב יריות בין המשטרה לחבורת פושעים אלימה. מכיוון שאין לחשוד במתקהלים שאינם יודעים שהתקהלות המונית עלולה להגדיל את סכנת ההידבקות מהנגיף, יש לחפש במקום אחר את הרציונל להלוויות האלה, שיכולות להסתיים במותם של המתקהלים עצמם. חיפוש הרציונל לא נועד להצדיק את ההפרות; כדי להיאבק לעומק בתופעה כלשהי, חיוני לנסות להבין מה גורם לה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התרגיל שממלכד את כל יריבותיה של רוסיה בקווקז
– "חיים ענה לי, קצר ותמציתי, וביקש שבפעם הבאה אפנה למזכירה שלו"
– פגישה עם רובין הוד של חיות הבר בישראל
מהבחינה הזו, ההלוויה בטמרה יכולה להעיד על שתי האחרות. ברור לגמרי שהיא נראתה כפי שנראתה בגלל נסיבות מותו של הסטודנט. הזעם שביטאה אינו מכוון בהכרח כלפי המשטרה, ואפילו לא בהכרח כלפי נסיבות מותו של אחמד חיג'אזי. יכול להיות שגם שוטר ערבי לא היה מגיע, בנסיבות האלה, לתוצאה אחרת. הזעם הוא ביטוי לתחושה כללית שמותו של חיג'אזי מסמל את היחס הגרוע של הרשויות, ושל המשטרה בפרט, כלפי הציבור הערבי וזכויותיו. וכשזעם מצטבר, הוא יכול להתפוצץ גם בנסיבות שאינן מצדיקות אותו בהכרח.
לחרדים אין סיבה לזעום. הפער בין הזכויות הניתנות להם ובין החובות הנתבעות מהם הוא הגדול ביותר מבכל הקבוצות בחברה. אבל גם אצלם, ההלוויות ההמוניות נועדו לבטא התרסה – גם אם סיבתה אינה זעם, אלא הצורך לחדד הבדלים. הרי עיקר המאמץ של החברה החרדית הוא לבדל בינה ובין שאר חלקי החברה. בשנים האחרונות, כשהחרדים הולכים ומשתלבים בחברה הכללית, אמנם בעצלתיים, מאמץ הבידול נעשה קשה יותר. וכאן נוצרה אפוא ההזדמנות לבטאו: הנה, אצלנו מלווים גדולי תורה בדרכם האחרונה ברוב עם, גם אם אלה ימי מגפה.
יתר על כן, בשביל שני המגזרים, החרדי והערבי, הממסד הישראלי הוא איום: אצל החרדים הוא איום דתי, ואצל הערבים איום לאומי. לכן יש צורך לבטא ואף לחדד את ההתנגדות לו גם בימי מגפה. הצורך האידיאולוגי הזה קודם לפעמים אפילו לחיים עצמם, במיוחד אצל החרדים. שהרי מהי החרדיות אם לא השאיפה לשמר את אורח החיים הייחודי בכל מחיר – לעיתים קרובות אפילו במחיר פגיעה בבני המשפחה הקרובים ביותר, במקרה שהם סוטים מן הדרך ומסולקים כדי ש"התפוח הרקוב לא יקלקל את כל הארגז".
זה גם הרקע לכך שהמתקפה העיקרית נגד החיסונים באה מצד חוגים חרדיים. החיסונים הם סמל להצלחתו המדהימה, שלא תיאמן, של המדע; מדע שהנחות היסוד שלו כרוכות למשל בתורת האבולוציה (כולל של נגיפים), וביסודות אחרים המתנגשים לפחות עם פשטם של כתבי הקודש. רוב הדתיים, ואפילו רוב החרדים, מוצאים דרכים יעילות ליישב את ההתנגשות הערכית הזו. אבל תמיד יהיו קנאים שיחששו, אפילו בתת־מודע, מן המדרון החלקלק, ויאמרו לעצמם: אם בצומת הרגיש הזה אני מודה שהמדע הכפרני הצליח להביא להישג המזהיר, בעוד המחויבות הדתית הביאה רק להגדלת האסון, בסופה של השלשלת הלוגית עלולה כל האמונה להתערער.
הגישה הזו מוצאת לה אוזן קשבת בקהלים רחבים, משום שהמדע יוצר גם את הטכנולוגיות הפוגעות במקומות העבודה והפרנסה של כל כך הרבה אנשים; תרבות המערב, שהביאה את המדע לשיאו, הביאה את האנושות גם לשיאי הניכור ולאובדן תאי ההגנה של המשפחה והקהילה; את הסכנה לעצם קיומו של כוכב הלכת שלנו; ובגישתה העכשווית, הפוסט־מודרנית, היא מאיימת אפילו על תחושת הוודאות בשאלה מהי התנהגות מוסרית.
מכל זה נובע שאם הקדמה המדעית רוצה להתנחל בלבבות לאורך זמן, ולא להיות נתונה למאבק אינסופי, שסופה כנראה לנצח בו במחיר כבד, היא צריכה לגלות רגישות מרבית לנקודות התורפה שלה, ולנסות לצמצם ככל האפשר את נזקיהם.
* * *
הבהרה: בשבוע שעבר כתבתי כאן משפט ביקורתי על תפיסת "ארבעת השבטים" של נשיא המדינה ראובן ריבלין, ש"זרקה את המרכיב הציוני [בזהות המדינה] לקרן זווית". מלשכת הנשיא ביקשו לציין שהנשיא לא התכוון בנאומו המפורסם להציב את המודל הראוי מבחינתו לחברה הישראלית, אלא רק להציג תמונת מצב אמפירית.
