הגיע זמן שינוי: דרושה התמודדות עם תחושת הבעלות הגברית

והוא ימשול בך

בסוף השבוע האחרון שוב נרצחה אישה צעירה, דיאנה רז מהיישוב נעלה, בידי בעלה. היא הצטרפה לרשימה הולכת ומתארכת של נשים שחייהן קופדו בידי האדם שהיה אמור להיות הקרוב להן ביותר. וכן, גם הפעם המעשה הנורא התבצע לעיני ארבעת הילדים של הזוג.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– היהדות האורתודוקסית מתקשה לעכל את מותם של רבניה הבכירים
– שלוש הלוויות ושאלה: החרדים, הערבים והממסד הישראלי
– לפני שהשמיים נפתחים: הדרך לגיהינום עלולה להתחיל בטיול הגדול

רצח הוא תמיד מעשה זוועה. אבל רצח של בת זוג מעורר שלוש שאלות כבדות במיוחד: האחת – מדוע אותם אנשים שרע להם עם בנות הזוג שלהם לא עושים את המעשה המתבקש ופשוט נפרדים מהן בהליך מסודר? השנייה – איך קורה שגם גברים שטוענים שהם מאוד אוהבים את בנות זוגם, מסוגלים לרצוח אותן, לעיתים אפילו בגלל רוגז רגעי, ולעתיים רק משום שאותה אישה אהובה יוזמת פרדה? ושלישית – אם רצח בנות זוג "מוסבר" בכעס שהאישה מעוררת בבן זוגה, איך זה שיש הרבה פחות נשים שרוצחות את בני זוגם? אצלן אין לפעמים כעס על בן הזוג? אצלן לא כואב כשמתברר להן שהבעל שאהבו בעצם רוצה להיפרד? למעשה, רוב מקרי הרצח של גברים בידי נשותיהם קרו כתגובה מאוחרת של האישה על התעללות מתמשכת מצד הגבר, ולא כביטוי של התעללות ראשונית מצידה.

התשובה לכל השאלות היא אחת: רצח בנות זוג הוא לא רק ביטוי של כעס הגבר על בת זוגו. הכעס הוא אולי הטריגר הראשוני, אבל כדי שהוא יתגלגל לרצח צריך יסוד נפשי נוסף: תחושת הבעלות שהגבר חש כלפי בת זוגו. כן, מתברר שהמשפט הרומנטי המקסים של ר' אריה לוין על "הרגל של אשתי כואבת לנו" יכול להתגלגל גם לתחושה של בעלות סימביוטית, שבה הגבר אכן חש ש"אשתו כגופו" במובן הנורא של הביטוי, ולא מוכן להיפרד מהחלק הנשי של גופו.

לא במקרה מדובר בתכונה שהיא בעיקרה גברית. מושגי הבעלות הגברית על נשים מושרשים בנו מגיל אפס. הגבר הנמצא בזוגיות מכונה "בעל", ובטקס הנישואין המסורתי לאישה אין בעצם שום תפקיד, זולת הסתובבות סביב הבעל העתידי, כשהוא כמובן עומד במרכז.

כבר למדנו שמעשי אלימות ורצח של גברים כלפי בנות זוגן יכולים להתרחש בכל המגזרים, ובכל הרמות הכלכליות והתרבותיות. אך כנראה זה לא לגמרי מקרי שהם רווחים במיוחד במגזרים בהם תודעת הבעלות הגברית על האישה מפותחת במיוחד: דתיים, ערבים, יוצאי אתיופיה ויוצאי בריה"מ. המגזר החרדי אמנם בולט דווקא במספר נרצחות נמוך, אבל זה כנראה הודות לטאבו החריף מאוד של עבירת הרצח. לעומת זאת, מאשתי, עובדת סוציאלית במקצועה, למדתי שיש בקרב החרדים ריבוי עצום של תופעות אלימות מילולית, כלכלית, נפשית, מינית, וגם אלימות פיזית שאינה מגיעה לכדי רצח.

בדיוק משום כך המאבק באלימות נגד נשים לא יכול להסתפק בקצה הקרחון של מעשה הרצח עצמו. הוא חייב לאחוז את השור בקרניו ולהתמודד עם כל תודעת הבעלות של גברים כלפי נשים, שגם תופעת סרבנות הגט – עוד סוג בזוי במיוחד של אלימות – יונקת ממנה. זה צריך להתחיל בעצם הביטוי "בעל", להמשיך בשינוי אופיו של טקס הקידושין, ועד להנחלת תודעת שוויון זכויות וכבוד הדדי מלא בין בני זוג, מהרגע הראשון של זוגיותם.

ולמי שמודאג מהעובדה שהתהליך הזה כרוך בשינוי דרמטי של דפוסים הלכתיים ומסורתיים, נזכיר שגם העבדות הייתה פעם נורמה רווחת, בעולם בכלל וגם בעם ישראל. האם בשל כך נאפשר כיום לאנשים לקנות להם עבדים? האם אנחנו מוכנים לקבל את ההלכה הגורסת שלנשים אין חלק בירושת הוריהן, או שאין להן זכות לקבל "תפקיד של שררה"? כמו שאנחנו מכירים בשינוי המציאות ביחס לכל הסוגיות האלה, צריך להכיר בצורך להתאים את ההלכה והמסורת למציאות גם בכל ההיבטים של מעמד הנשים. שנים ספורות אחרי שזה יקרה, לא נאמין שהרשינו לעצמנו אי פעם התנהגות כל כך לא מוסרית.

החיים עצמם

אחת הסוגיות הסבוכות שיצרה מגפת הקורונה היא שאלת מערכת החינוך. על שתי כפות המאזניים ניצבים אינטרסים כבדי משקל, כאשר המוטציות והחיסונים רק מחריפים את הדילמה: מצד אחד, מדובר באוכלוסייה ענקית שברובה, מגיל 16 ומטה, עדיין אין לה חיסון תקף, וכבר ברור כיום שהיא לא רק נדבקת בהמוניה, אלא גם יכולה להדביק ולחלות בעצמה עד למצבים קשים מאוד. ומצד שני, מדובר באוכלוסיית ענק שברובה אינה יודעת להעסיק את עצמה, ואף נמצאת בגילים שבהם השותפות במערכת מחברתת היא קריטית לעיצוב האישיות, כך שגם הצורך בפתיחת המערכת הוא חיוני.

משום כך, אין בכוונתי לתת כאן המלצות מעשיות: האם ראוי לפתוח את המערכת, באיזה שלב, ולאיזה גילים לתת זכות ראשונים. אני רוצה להתמקד בבעייתיות של עצם השיח הציבורי בסוגיות האלה, שכבר כמעט שנה דן בסוגיה הכבדה הזו בקריטריונים הלא נכונים. למעשה, במשך רוב השנה האחרונה דיברו איתנו של חשיבות פתיחת מערכת החינוך משתי סיבות לכאורה שונות – הצורך לשחרר את הורי הילדים הצעירים לשוק העבודה, והצורך שתלמידי הכיתות הגבוהות לא יחמיצו את מבחני הבגרות. לשני הצרכים האלה היגיון משותף אחד, היגיון כלכלי. הלימודים בגיל הרך אינם חשובים כשלעצמם, אלא משרתים את הצורך של ההורים לצאת ולהתפרנס, ואגב כך גם לתרום שהייצור הלאומי בכללו לא ייפגע יותר מדי. גם העמדת לימודי הבגרות במרכז נובעת בעיקרה מתפיסה כלכלית: אנשים שיהיו להם מבחני בגרות טובים יותר, יוכלו להגיע למקומות טובים יותר בלימודיהם הגבוהים, ואחר כך גם יזכו להתפרנס טוב יותר.

רק בשבועות האחרונים השיח הכלכלי הזה השתחרר קצת לטובת התמקדות בפגיעות הנפשיות שסופגים הילדים, וכנראה גם ההורים, מעצם השהות הכפויה בבית לאורך זמן. זו כבר עליית מדרגה, אבל עדיין לא מספקת. מערכת החינוך בהחלט צריכה לדאוג ולטפח את בריאותם הנפשית של תלמידיה, אבל לא פחות מכך היא צריכה לטפח אצלם את תודעת האחריות כלפי סביבתם: אחריות לשלומם הנפשי של חבריהם; אחריות למשפחתם, קהילתם, בני עמם, ובסופה של הפירמידה – גם תודעת אחריות, יהיה ביטויה אשר יהיה, כלפי האנושות כולה, ובעצם כלפי העולם כולו.

במילים פשוטות: אם מערכת החינוך עדיין נדרשת לתעדופים באופן פעולתה, וכנראה שאכן תידרש לכך בתקופה הקרובה, הם צריכים להיקבע לא לפי שאלות הערך הכלכלי של הגילים הלומדים, אלא לפי שאלת צורכיהם ארוכי הטווח: גם צרכים נפשיים של הילדים והוריהם, וגם צרכים של חיברות הילדים בעולם מאוד מאתגר. זה אומר שהגיל הרך אכן צריך להיות בראש סולם העדיפויות, אבל לא בגלל הצורך לשחרר את ההורים לעבודתם, אלא בעיקר משום שזה הגיל המעצב ביותר את אישיותו של אדם. וכן, גם כי מצוקת ההורים, הגדולה במיוחד מול הגיל הרך, עלולה להשפיע גם על שלום המשפחה וממילא גם שלום הילדים. ואחרי הגיל הרך, לא כיתות י"א-י"ב צריכים לעמוד בראש התור, אלא אולי דווקא הכיתות המייצגות את ראשית גיל ההתבגרות; הגיל שבו אנשים מתחילים לעצב את אישיותם העצמית ומתחילים את תהליך הפרדה מן התלות בהורים.

זה עניין מהותי שצריך להדגיש אותו בעוד הרבה תחומים: הכלכלה היא אמצעי לפיתוחה של החברה. אסור להשתמש בחברה כאמצעי לטיפוח הכלכלה.

ולתפארת הדתיים הנורמלים

הפייסבוק, ישתבח שמו, הזכיר לי שהיום (ג') מלאו שש שנים להסתלקותו של אורי אורבך. במשך הרבה שנים זוהה אורי במיוחד עם המשפט "הטובים לתקשורת", שקרא להרבה דתיים ללכת ולהשתלב בתחומי התקשורת השונים. היום, כשכלי התקשורת כבר מלאים באנשים דתיים, כמה מהם אפילו לא בהכרח בגדר "הטובים", נראה שצריך להדגיש במיוחד ביטוי אחר שלו: הכמיהה ל"דתיים נורמלים".

כדאי לשים לב לביטוי הזה: הוא אינו מבטא העדפה אידיאולוגית בין שמאלנים לימנים, בין מרכזניקים לאנשי הר המור או בין ליברלים לחרד"לים, אחא מבטא כמיהה אישיותית לדתיים נורמלים, תהיה אשר תהיה תפיסתם האידיאולוגית. זה לא מקרי, משום שבלי לציין זאת במפורש אורי הבין שלדתיים, מעצם היותם מאמינים בתפיסת עולם עם יסוד דוגמטי מובנה, יש פוטנציאל גם לחרוג מהנורמליות.

בשנה האחרונה זה ניכר באופן מיוחד: איכשהו, דווקא הדתיים בלטו במיוחד בכל ההתנהגויות הלא נורמליות: בהלוויות ענק נטולות מסכות לגדולי תורה; בפתיחת בתי ספר עם סכנת הדבקה גבוהה; בהתנגדות לחיסונים, שהם כרגע הישועה הבלעדית של האנושות ממגפה נוראה; ואפילו באינספור פיצולים פוליטיים, כולם כמובן בשם הצורך "לאחד את המחנה".

עושה רושם שאת השנים הקרובות צריך המחנה הדתי לגווניו להקדיש לא להוספת עוד דתיים בתקשורת, אלא לחיפוש אחר כמה שיותר דתיים נורמלים, שההיגיון הפשוט ותחושות הלב חשובות להם יותר מתפיסות עולם דוגמטיות. רצוי במיוחד שהנורמלים האלה יבלטו בתחומי ההנהגה הציבורית – רבנים, פוליטיקאים, עיתונאים, אינטלקטואלים – וכל מי שיש בכוחו להשפיע על התנהלות הציבור כולו.