ההחלטה הטרייה של ממשל ביידן לחדש את חברותה של ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האו"ם אמנם איננה מפתיעה, אך בכל זאת מאוד מדאיגה. מדובר בחולייה נוספת בשרשרת נסיגות שעשה ממשל ביידן מהמדיניות הפרו-ישראלית המוצהרת של ממשל טראמפ, לטובת מדיניות שבה ארה"ב חוזרת לעמדת "המתווך ההוגן". ארה"ב של ביידן אמנם לא תיסוג מהמחויבויות המוצהרות לביטחונה ורווחתה של מדינת ישראל, אך תבחר לממש את המחויבויות הללו בדרכה שלה, שאותה מרבית אזרחי ישראל אינם אוהבים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דו"ח אמ"ן: איראן במרחק שנתיים מפצצה גרעינית
– שלוש הלוויות ושאלה: החרדים, הערבים והממסד הישראלי
– היהדות האורתודוקסית מתקשה לעכל את מותם של רבניה הבכירים
כמובן שלחזרה למועצת זכויות האדם ניתן באופן רשמי נימוק פרו-ישראלי. לדברי אנשי מחלקת המדינה, לא ניתן להשפיע על מדיניותה האנטי-ישראלית הבוטה של המועצה מבלי שארה"ב חברה בה. במחלקת המדינה אף הסבירו שפרישת ארה"ב מהמועצה לא היטיבה את יחסה לישראל אלא להיפך. כמעט יכולנו להשתכנע מהנימוקים היפים הללו, לולא היינו נזכרים בסדרת המהלכים הנוספים שמקדם ממשל ביידן, ובראשם הכניסה הצפויה למשא ומתן עם איראן על חזרתה של ארה"ב להסכם הגרעין.
השינוי הזה בגישת הממשל האמריקני לישראל פוגש את ראש הממשלה נתניהו בנקודת זמן רגישה במיוחד: מערכת בחירות לכנסת (רביעית בתוך שנתיים) בצל כתב אישום ומשפט שכבר עומד להתחיל להתנהל. אחד האלמנטים שסייעו לנתניהו להוכיח את מנהיגותו ויכולותיו בשנים האחרונות היה יחסיו המעולים עם צמרת הממשל האמריקני של טראמפ. בחסות היחסים הללו, הגיע נתניהו להישגים היסטוריים של ממש כדוגמת הכרה אמריקנית בריבונות ישראל בירושלים, פתיחת השגרירות בבירה, הכרה אמריקנית בריבונות בגולן ועוד ועוד. אולם, הנסיגה המהירה של ממשל ביידן מרוח ממשל טראמפ מבהירה היטב שלא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא – הישגים כאלו הוא לא ירשום בקדנציה הקרובה.
כמובן שלנתניהו הייתה תשובה טובה למה גם במצב כזה, דווקא הוא צריך להיות ראש הממשלה. הוא וסביבתו הזכירו לכולנו את כושר העמידה המרשים שלו מול ממשל אובמה גם בזמנים המורכבים ביותר. ראש הממשלה ואנשיו אף הדגישו כי בניגוד ליחסים עם אובמה הוא וביידן הם ידידים אישיים והידידות הזו תסייע לנתניהו בעמידתו האיתנה מול הממשל.
אך לצערו של נתניהו, נדמה שהאמריקנים מאוד מעוניינים להוכיח שביידן איננו ידיד אישי קרוב כל כך של ראש הממשלה. שלושה שבועות אחרי השבעתו, ביידן טרם מצא אפילו את הדקות הספורות הנדרשות כדי לשוחח שיחת נימוסין עם ראש הממשלה. יתכן שהדבר קשור לזמן הלא קצר שלקח לנתניהו לברך את ביידן על ניצחונו בבחירות בארה"ב, וייתכן שביידן פשוט איננו מעוניין לראות את נתניהו נבחר פעם נוספת לכהונת ראש ממשלת ישראל. נשיא ארה"ב הנוכחי לא רוצה לתת לנתניהו את מנת יחסי הציבור ששיחה כזו תעניק לו בתקופת בחירות, ונוח לו מאוד להגביר את העיסוק הציבורי בשאלה מדוע הוא ונתניהו טרם שוחחו. אולי כך הוא יקבל ראש ממשלה ישראלי נוח יותר עבורו.
המציאות הזו אמנם מציבה את נתניהו בעמדה מאוד לא נוחה, אבל בהחלט לא נואשת. אם נתניהו הצליח להיבחר לראשות הממשלה בזמן כהונת הממשל העוין של אובמה, גם ממשל ביידן, בטח כשהוא עוד בחיתוליו, לא יהיה אבן נגף בדרכו של נתניהו, להיפך. נתניהו הוא הרי האיש ששכלל את המשחק מעמדת האנדרדוג לאומנות של ממש. עבור תומכיו דווקא הכתף הקרה של הממשל האמריקני היא ההוכחה שהוא פועל נכון, ואיננו סוחר באינטרס הישראלי תמורת כמה דקות שיחה עם נשיא מעצמה, חשובה ככל שתהיה. אם נתניהו ידגיש את הלעומתיות וימנף אותה, במקום לחשוש ממנה ולטשטש אותה, לפחות ברמה הפוליטית הניסיון של ממשל ביידן לפגוע בו ייכשל, והוא דווקא ייצא נשכר מכל העניין.
