לו היה לי כלב, שמו היה דיוגנס. לכלב בדיוני שכזה – ילדיי, אל תעלו על דעתכם לפרש זאת כסדק בחומת התנגדותי הבצורה לכלב ממשי – הייתי קורא על שם הפילוסוף היווני דיוגנס, שכּונה "הציני", כלומר: הכלבי. דיוגנס בז לחומרנות של סביבתו, וחי חיי כלב, בתוך חבית חרס גדולה. פעם בא אלכסנדר הגדול לשוחח איתו. "מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאל אלכסנדר. "אתה יכול לזוז", ענה דיוגנס; "אתה מסתיר לי את השמש". המלך הנפעם הכריז: "לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– את הקורונה צריך לנצח ביחד, בינתיים אנחנו מפסידים לבד
– השכל הישר: מוטציה נדירה בחברה הישראלית
– ספקנות ניטרלית היא תבלין מוצלח, אבל מנה עיקרית עלובה
מה הייתה גדולתו של דיוגנס? שהוא לא רצה מה שרצו כולם. הוא פעל על ציר אחר לגמרי, ולכן היה לו קל יותר להשיג את מטרותיו שלו: חוכמה ופשטות. זה היה, להבדיל, גם סודם של מרדכי ואסתר. הם הצליחו מאוד בפוליטיקה המסובכת של שושן הבירה, משום שמה שרצו כל האחרים לא עניין אותם. כבר בפתיחת מגילת אסתר אנחנו לומדים מה רצו הפוליטיקאים הפרסים: "עושר כבוד מלכותו", "יקר תפארת גדולתו", כלומר: שלוש הכ"פים – כסף, כבוד וכוח. אסתר הצליחה, משום שלא השתתפה בתחרות הזו: "ובהגיע תור אסתר… לא ביקשה דבר". מרדכי הצליח, משום שלא ביקש שום שכר על הצלת המלך אחשוורוש. המלך שאל: "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה?" ונדהם לשמוע: "לא נעשה עמו דבר". משם מתחילה עלייתם של מרדכי ואסתר. הם הצליחו, כי בעולם שבו כולם רדפו באובססיביות את שלוש הכ"פים, הם ביקשו כ"ף אחרת לגמרי: "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם".
הפוליטיקה שלנו שבורה. במשך שנתיים, לנוכח שעת חירום לאומית, הפוליטיקה הישראלית לא מצליחה לתת לנו את המינימום שאפשר לבקש ממערכת פוליטית: ממשל יציב. נחוץ לנו תיקון מוסדי עמוק, ויגיע היום שבו נצטרך לדבר על זה. בינתיים, אני רוצה להציע לפוליטיקאים שלנו איך בכל זאת אפשר לעשות טוב בתוך מערכת רעה: שרטטו לעצמכם ציר שונה ואחר. אם תהיו מוכנים לוותר על מה שהרוב סביבכם רוצים, על כסף, כבוד וכוח, יהיה לכם יתרון גדול בדברים שחשובים באמת.
החודש הלך לעולמו בגיל 96 משה "מושקו" מושקוביץ. מושקו נפטר שׂבע ימים והישגים, אחרי שהקים את ישיבת הר עציון, את היישוב אלון־שבות, את המועצה המקומית אפרת ועוד מפעלים רבים. מודעות האבל הרבות עליו גילו לנו שעד יום מותו עמד בראש עשרות ארגונים. ובכל זאת, רובכם לא שמעתם את שמו עד לפטירתו. שאל אותי מישהו: איך יכול להיות שאדם עשה כל כך הרבה, ואני מעולם לא שמעתי עליו? השבתי לו: דווקא בגלל זה הוא הצליח לעשות כל כך הרבה. רבים אהבו לעבוד עם מושקו, כי תמיד היה מניח את הקרדיט לאחרים. הוא היה בונה, אחרים היו גוזרים סרטים, וכולם היו מרוצים.
לפוליטיקאים יש רצון לגיטימי לצבור כוח והכרה. הרצון הזה לגיטימי גם כי כולנו בני אדם, וגם משום שבשביל לפעול טוב הם צריכים כוח, ובשביל להיבחר בפעם הבאה הם צריכים הכרה. כוח וכבוד הם כלים פוליטיים חיוניים. רק הפוליטיקאים החרדים יכולים להתעלם ממה שכתוב עליהם בעיתון, ולהסתפק בריצוי ה"מועצת". כל האחרים חייבים פרסום. אך כולם חייבים גם לעמוד מול מצפונם ומול א־לוהיהם ולבדוק את עצמם: האם הם מבקשים רק את הכוח והפרסום שנחוץ כדי לפעול בפוליטיקה למען ערכיהם, או שהם חושקים בעוד עוצמה ותהילה, בגלל האובססיה האגוצנטרית הרווחת.
כדאי לזכור גם שפעמים רבות מה שנדמה ככוח הוא למעשה עבדות, ומה שנדמה ככבוד מתגלה לפתע כהשפלה. איש ציבור עלול לגלות פתאום שהוא עבד לפקידים וליועצים משפטיים, ושקלונו נמרח על כל עיתון. בניגוד לזה, דווקא מי שמוחל על כבודו יזכה פעמים רבות להערצה. מורי ורבי הרב עמיטל אמר: "לא הגעתי לדרגה של 'בורח מן הכבוד', ויש לי הוכחה: הכבוד לא רודף אחריי". דומני שהוא טעה: הוא ברח מן הכבוד, והכבוד רדף אחריו. לזה זכו גם מרדכי ואסתר, שבסיום המגילה קיבלו גם כסף, גם כוח וגם כבוד, אף שחיפשו משהו אחר לגמרי.
אנחנו חיים היום בנשף מסכות שהפך לסיוט. אנא, עזרו לנו להיחלץ. אוגוסטינוס הנוצרי התלבט האם בביקורו ברומא יצום בשבת, כמנהג הרומאים, ואמברוזיוס השיב לו: "ברומא התנהג כרומאי". אני מפציר בכם, פוליטיקאינו, לא לאמץ את הפתגם הנוצרי הזה, אלא את פתגמו היהודי של הלל הזקן: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". והרי יש גם פוליטיקאים כאלו. שְֹחו נגד הזרם החזק, כי רק דגי רקק זורמים איתו.
