* אזהרת טריגר אלימות במשפחה.
כבר מיליון שנה שבא לי לכתוב טור על אלימות בתוך המשפחה אצלנו במגזר. כל פעם, אחרי עוד מקרה מזעזע שאני קוראת עליו, בא לי לכתוב ואז אני עונה לעצמי, אבל זה לא רק הרצח. זה מאות אם לא אלפי זוגות, או נכון יותר עשרות אלפי זוגות, שחיים חיים של אלימות. כל יום, כל היום. היום אני כבר מכירה באופן אישי. פעם לא העליתי בדעתי, שאני אכיר?! כמו שפעם לא העליתי בדעתי שאכיר מקרוב חברות ממש, שעברו תקיפה מינית ("וואי, אבל הכי לא רואים עלייך"). היום אני יודעת שזה חוצה הכול. מצב כלכלי, מצב חברתי, עדות, מגזרים, הכול. אבל לא זה מה שבוער בי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יולדות בקורונה, הטור הזה מוקדש לכן
– האם הילדים שלנו הבינו את סוד החיים?
– סיפורה של שמיכה: למצוא אמונה בימי קורונה
אני גם רוצה לצעוק, שכולם, גברים ונשים, חייבים להכיר את הסימנים המקדימים לאלימות. וגם כתבתי על זה כבר, אבל נראה שאו שהקורונה מביאה את כולם לקצה, או ששומעים על זה יותר, או שסוף־סוף נותנים לזה יותר במה. כולם צריכים להכיר את הסימנים, גם הצד שנכנס למערכת יחסים אלימה, וגם הצד האלים. תמרור האזהרה הוא הדדי. כתבתי על זה, ממש לפני שנה, אין חידוש בדבריי. אבל הפעם אני רוצה לכתוב על שיחת הודעות באינסטגרם ששברה את ליבי.
"את לא מבינה, אנחנו גרים ביישוב מושלם. כולם מקסימים מסביבנו, וכיף לי פה ויש לנו חברים מה־זה טובים. ואני עושה את השיקול שלי. מעדיפה פשוט לא לצעוק, לא להיכנס עכשיו לטירוף הזה של להתגרש ולעבור דירה וכל הבלגן, גם ככה מספיק קשה לילדים". התלבטתי איך להגיב לה, ברגע הראשון רציתי "לכבד", כמו כשמישהו שמודע מאוד לנטייה המינית שלו, אבל בחר להקים משפחה "כמו שחלמתי עליה כל החיים" ושאל אותי אם אני יכולה לכבד את הבחירה שלו. כבר למעלה מעשור, שהפסקתי לשים דברים בשחור ולבן ואני חייבת לכבד את האפור, או את ההוא שהוא ההפך ממני. אבל לא הצלחתי שלא לשאול אותה ולברר. מדוע זו הבחירה, האם בהכרח תוותרי על הכול? היום אנחנו מתחילים לראות בתוך הקהילות זוגות, גרושים וחד־הוריים. אנשי ונשות ציבור שעברו את זה כותבים על זה ומציפים את זה.
האם באמת לא התקדמנו מאז דור ההורים שעצם קיומה של בעיה היא עוד בושה?! מה נסגר? לעזוב מערכת יחסים אלימה – זה ממש־ממש קשה. לצאת ממערכת יחסים אלימה עם ילדים – זה סיוט, זה קשה, זה מורכב. אבל להתבייש בזה? כאילו לצד הנפגע יש אחריות? כאילו זה אומר שהוא לא מושלם? נכון, הוא לא מושלם. די, שום דבר לא מושלם. אצל אף אחד אין מושלם. בעונה החדשה והנהדרת של שטיסל, שולם נוסע במונית עם עקיבא ואומר משפט הכי יפה בעולם, עקיבא מבין ששולם צריך להמשיך בנסיעה הלאה ליעד לא ידוע. ושולם אומר לו: "עקיבא, גם לי יש את הפקלעך שלי".
ותגידו, למי אין? אני מבטיחה לכם, שאין אישה שמדליקה נרות שאין לה על מה להתפלל. לא להתפלל סתם, להתפלל ככה שכל שישי מחדש עולות דמעות. תפילה על זיווג הגון למישהי או מישהו אהוב, תחינה על פרי בטן שזוג מקסים מתפלל עליו, צעקה על בריאות הגוף, מועקה על בריאות הנפש. אין זוג מושלם, אין חיים אידיאליים, אין בית מושלם. זה כל כך מייאש, אנחנו מגזר שהקדים את זמנו – כי המצאנו את הפילטרים מזמן. את המטשטש, המעלים, המשטח.
אל תסכימו לזה יותר. להתבייש. אני שנים כותבת על זה וצועקת על זה. ההסתרה היא מחיר וכוח נפשי שאין לנו לבזבז. בטח אם אנחנו בצרה. אולי לא כל דבר יפגע לנו "בשם הטוב" או "בשידוך" אם כולם פשוט יודו במה שיש להם. וידברו על זה פשוט, כמה פשוט. החיים הם לא פרסומת לפרויקט חדש בשכונת "כולנו מחייכים" אשר במועצה המקומית "מושלמים". החיים הם דמעה ואז חיוך. הם מועקה ואז הקלה. וזה, זה המושלם.
