כל מי שחושב שחומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל, כנראה לא ביקר בחומוסייה הסודית שלי. שמעתי עליה פעם מחבר, שקיבל מחבר שלו, שמסר לזקנים, וזקנים לנביאים, ולכו תסמכו על נביאים – הם לא הצליחו להתאפק עם הסוד ועכשיו כל אנשי הכנסת הגדולה אוכלים בחומוס הזה. מכל מקום, חומוס טוב יש שם, אהבה קצת פחות. בתוך הכוך הקטן שבו שוכנת החומוסייה עומד לו בעל העסק בפנים חתומות, סינר מצוחצח כרוך לגופו, כובע ניילון עוטף את ראשו, וכל הבא בשערי העסק מתבקש להתנהג בהתאם. אין שאלות, אין תשלום באשראי, ואת החומוס תקבלו רק אם תנסחו במדויק מה אתם רוצים: "משאושה גרגירים ושום לימון"; "500 גרם חלק בגביע", ודיר באלכום אם תגידו קופסה במקום גביע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 17 שנה יחד: אין תחליף להיכרות הזאת
– קומבינת החיסונים: משתלם להיות זקנה
– על רשתות חברתיות ומודעות עצמית
ככל שהשמועה על אודות החומוס הפלאי נפוצה, זכה העסק בפי יודעי דבר לכינוי "חומוס נאצי", על שם המערכון המפורסם מסיינפלד שבו המרקייה הכי טובה מגיעה לעיר, אבל המוכרים שבה קשוחים מהרגיל. מילה לא במקום ונו סופ פור יו היום. אגב, זה אחד הפרקים היחידים בסיינפלד שמבוססים על מקרה אמיתי.
איך שלא יהיה, פריצתה של הקורונה לחיינו רק נתנה להם לגיטימציה להחמיר את הגזירות. כך מצאתי את עצמי מתייצבת השבוע בשערי החומוסייה, שאת פתחה חסם סרט אדום כמו היה מדובר בזירת רצח של CSI. הלקוחות התבקשו לעמוד בחוץ ולצעוק את הזמנתם. אבל לצד הגזירות הקשות נרשמה גם התפתחות טכנולוגית מרשימה – בעלי החומוס ניאות לקבל תשלום באפליקציה, אחרי חודשים של הפצרות בעניין.
"אה, אפשר גם לשלם בביט?" צעקתי בזמן שהוא התקרב לעבר המחסום להגיש לי את המנה, "כן", הוא אמר, "תרשמי מספר". עקבתי אחרי הנחיותיו בדריכות, חוזרת אחריו בקול ספרה אחרי ספרה, וכשבאתי לשמור לאנשי הקשר המוח כבר לא עבד. "ח־ו־מ־ו־ס נאצ…", מלמלתי באגביות. "מה אמרת?", הוא שאל בפנים זעופות. ואז זה הכה בי: אין לי מושג איך קוראים לחומוסייה הזאת! איך חשפתי אותנו ככה? את כל הנביאים והזקנים ואנשי כנסת הגדולה. מה אומר לו עכשיו? יש לי אחריות על הכתפיים. אחרת החומוס ייסגר ויעבור למקום אחר, כמו בסיינפלד. "לא חשוב, סתם נפלט לי משהו", עניתי במבוכה. "היא אמרה חומוס נאצי", הצטרף הקופאי מאחור, "ככה קוראים לנו בחוץ". בעל החומוסייה חייך, זאת הפעם הראשונה שראיתי לו את השיניים, ואז סינן משהו בערבית שלא הבנתי, אבל נדמה לי שזה היה "נו חומוס פור יו וכל יוצאי חלצייך מאה דורות קדימה".
לא רק בחומוס אני מזהה תהליכים. גם יתר בעלי העסקים, לפחות באזור מגוריי, פיתחו שיטות שונות ומשונות להתמודד עם מגבלות הקורונה. בימי נעוריי הייתה בבני־ברק חנות שלא היו סגורים שם מה רוצים למכור. יכולת להגיע ולמצוא נעלי בית, פיצוחים, ולמעלה במדף פתאום תקוע לו איזה תוכי. והנה מתברר בקורונה שעסק לא צריך בכלל קונספט, הרי מה יותר חיוני מאשר חנות מצעים שמוכרת גם חצילים על הדרך?
הגרסה הכי אכזרית של האירוע היא החנויות החצי פתוחות. את עומדת מול הגלידה והם מוציאים שליח למטר שמפריד בינך לבין החנות, עניין שמציב אותך בפני שאלות מוסריות קשות. אני אמורה לתת לו טיפ עכשיו על המטר הזה? זה שליח או קופאי שהתחפש? "אני לא שליח", הוא קורץ לעברי, "אבל אני חדור בתחושת שליחות".
בחנות הצעצועים בקניון, לעומת זאת, נזהרים אפילו יותר. יוצאת המוכרת, שואלת מה רוצים וכשמנסים לענות היא מגיבה ב"ששש, מסתובבים פה עם קנסות. תתקשרו למספר ההוא".
מתקשרת. עונה לי בפרצוף מופתע, כאילו לא תיאמנו הרגע את העקיצה הזאת. "תזוזי הצידה", היא מצווה עליי. "ככה?" אני שואלת. "לא, עוד הצידה. לכי עד לדוכן האוכל". "אבל איך אדע מה להזמין? לא רואים כלום", אני מתרעמת, "תאלתרי", היא פוסקת. גם להוציא את השקית ולמסור לי ביד היא לא תסכים, אז אנחנו קובעות בחנות החיות הסמוכה ומחליפות בינינו כסף תמורת ביצת LOL במהירות של עסקת סמים.
מילא זה, עם הכול אפשר להתמודד, אבל הסוגיה היותר גורלית בחיי כרגע היא מה עושים עם א', הספר המיתולוגי שאליו נהגתי לנסוע 160 קילומטרים רק בשביל המדורג המושלם שלו. אחרי שנים של נאמנות בלתי מתפשרת מצאתי את עצמי בוגדת בו באחד הסגרים עם הספר המקומי, ומאז אני מסתובבת בפחד מהרגע שבו יראה שעברו עליי מספריים של אחר. יש לי צמרמורת רק מלדמיין את הרגע הזה. הוא בטח ינעץ בי מבט מאוכזב ויכריז בקול: "נו מדורג פור יו".
