אינסוף מילים נכתבו על המשבר הרגשי והנפשי הקשה והמורכב שעוברים ילדינו ובני הנוער שלנו – בישראל, אך גם בעולם – שנובע בין השאר מנגיף הקורונה: חוסר יציבות, היעדר תקשורת בינאישית עם חברים, הורים שמתפרצים עליהם כיוון שהם בעצמם ללא מסגרת או מקום וזמן לעבוד. אני רואה את ההורים המיואשים, ואני רואה גם את העיניים של בני הנוער שכבר אינם מסוגלים להסתכל לאדם בעיניים, כיוון שהתרגלו פשוט להסתכל על מסכים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
"אני לא באה לעשות מהפכה": דבורה עברון מונתה למנהיגה רוחנית בבר-אילן
״סערת ברקים״: צה"ל תרגל עימות מול חיזבאללה
סבתא מלמדת בזום: חמותי ראויה לתעודת הצטיינות
אין לי פתרונות יצירתיים כיצד לסייע להם נפשית וחברתית, אבל יש לי רעיון, מהפכני (בעיניי) ופשוט כדי לשמור על מסגרת כלשהי, לחזק את הביטחון העצמי ואפילו להרוויח מהתקופה הכה נוראית הזו לעתיד. אם הייתי צריך לשווק את הרעיון למשקיעים בנסיעה קצרה במעלית הייתי מתמצת אותו כך: אפשרו לתיכוניסטים להתחיל וללמוד באקדמיה. בין אם זה האוניברסיטה הפתוחה, שכבר עשרות רבות של שנים מתמחת בהוראה מרחוק (גילוי נאות, אני בוגר גאה של האוניברסיטה), ובין אם מוסדות אקדמיים נוספים: אפשרו לבני ובנות הנוער להתחיל וללמוד קורסים בנושאים שמעניינים אותם.
אני זוכר את תקופתי בבית הספר, שכה ייחלתי לרגע שבו אוכל ללמוד ולעסוק בנושאים שמעניינים אותי, שירחיבו את דעתי, ויסייעו לי להצליח בעולם. במהלך השירות הצבאי שלי, בו היו כמה בודדים שכבר נרשמו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה בזמנם הפנוי, זה הרגיש לי כמו משהו כה רחוק ומורכב, בטח בשילוב השירות הצבאי, שלא חשבתי שאני עצמי, כצעיר עם הפרעות קשב (שכמעט ולא סיים תיכון) אוכל לעשות.
אלא שעם השנים, הבנתי שהלימודים באוניברסיטה הם כל-כך לא מסובכים (בתחומים של מדעי החברה והרוח, או ליתר דיוק בנושאים שמעניינים אותך), שהייתי יכול לעשות זאת הרבה שנים קודם לכן. באוניברסיטה הפתוחה למשל, אתם יכולים ללמוד מהספרים, ולהגיש את המטלות מהבית, או ללכת להרצאות במרכזים השונים. אבל כבר שנים שאפשר להתחבר לקורס בלמידה מרחוק, או להאזין לקורס מוקלט בנושא הנלמד. אישית, אהבתי מאוד פשוט ללמוד את החומר לבד, לענות על השאלות ועל ידי הטכניקה הזו פשוט ללמוד את הנושאים המרכזיים בכל קורס.
למה שלא נאפשר לתיכוניסטים שלנו להיחשף למדעים המדויקים או ל"מדעי הדשא", כפי שאוהבים לכנות את הנושאים אותם אני למדתי. בחרתי בתואר שלי, במדעי החברה והרוח, בעיקר קורסים שאהבתי, שהיו קרובים לליבי, או שהרגשתי סקרנות לגביהם. למדתי למשל על יהודי תימן, ובניגוד ללימודי ההיסטוריה בתיכון, באמת נהניתי מזה, ואפילו כתבתי את העבודה הסמינריונית שלי על כך. למדתי על החברה הקיבוצית, על התקשורת בישראל ועוד.
אם הצעירים שלנו ממילא בבית: למה שלא נאתגר אותם, וניתן להם משהו שיסייע להם בהמשך הדרך. הרי כאן בישראל, הלימודים האקדמיים מגיעים בגיל מאוחר בהרבה מרוב מדינות המערב. הנה הזדמנות לסייע לעתיד שלהם.
אז איך עושים את זה? אני לא מומחה גדול בעולם החינוך, אבל אפשר במכללות או באוניברסיטאות שלא דורשות פסיכומטרי פשוט להירשם. באוניברסיטאות כמו האוניברסיטה הפתוחה, תוכלו אפילו להירשם לקורס אחד או שניים. ומי יממן את הלימודים? בין אם זה ההורים שישקיעו לטווח רחוק, ובין אם זה הצעירים בעצמם שיש להם ככל הנראה הרבה מאוד זמן פנוי ויוכלו לעבוד בעבודות מזדמנות ויחסכו אפילו עבור קורס אחד בודד.
כמובן שגם הגורמים הרשמיים יכולים להגיד אנחנו מאמצים את הרעיון, ונאפשר לצעירים וצעירות שירצו להתחיל את לימודיהם, גם מבלי שיש להם את כל תנאי הסף. כולם ירוויחו מזה – מי מרים את הכפפה?
