הרצח המזעזע והאכזרי של אסתר הורגן הי"ד במהלך הריצה היומית שלה ביער ריחן, הצליח להוציא מהשיח הרשתי את המיטב ואת המרע. אלה מזילים דמעה ואלה יורים חיצים, מתיימרים בדרכם לדברר את כבוד המת. אינספור חיבוקי פייסבוק ודמעות כאב נרשמו במרשתת; תנועת המונים הביאה למחוות־מחאה מרגשת בדמות ריצת נשים לזכרה של אסתר, בערב שלמחרת הרצח. מנגד, התחיל האח הקטן והפרוע בטוויטר לשלוח חיצי עוינות. אחרי מס השפתיים "משתתפים בצער המשפחות", באה ההסתייגות בנוסח שוברים שתיקה פוגשים את האו"ם – "כל רצח הוא נורא וכואב", ואז מגיע הגרנד־פינאלה: "נראה כמה זמן ייקח לסוחרי הדמים מההתנחלויות לנצל את הרצח להקמת עוד מאחז". כמו בתבנית קבועה, בניסוחים משתנים, צצו אלה אחרי אלה ציוצי שטנה מבית המדרש של מחנה השלום. עוד גופתה של הנרצחת מוטלת לפנינו, וכבר לעג קיצוני השמאל ביקש להוציא את הרוח ממפרשי התקומה. זה כמובן לא השתפר אחרי הוראתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאשר 800 יחידות דיור ביהודה ושומרון, ובכלל זה ביישוב טל־מנשה, מקום מגוריה של משפחת הורגן האבלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כשבשורת האחדות היא הפלת נתניהו, חיבור מלאכותי לא יעשה את העבודה
– הסכם הגרעין לא ידידותי יותר, זה רק ביידן שמתעקש לא לראות
– משבר ההתנתקות החרדי: כשהביקורת מגיעה מבפנים זו כבר אזעקת אמת
אבות המחנה המדובר, אלה המכונים עד היום בוני הארץ והמדינה, ייסדו מסורת ציונית שעניינה בנייה כתגובה למעשי טרור נבזיים. צעדי נקמה לא התקבלו שם מעולם בהבנה יתרה, ועמדו בבסיס המחלוקת מתקופת המחתרות ועד הלום. המחנה הציוני כולו, על אגפיו מימין ומשמאל, אימץ את התפיסה ההתיישבותית הרבה לפני השיבה ליהודה ושומרון באייר תשכ"ז. קריית־שמונה, מעלה־החמישה ועין־השלושה הן רק דוגמאות אחדות ליישובים שקמו בעקבות מעשי רצח נתעבים. פעם קראו לזה "תגובה ציונית הולמת", היום קוראים לזה "רוקדים על הדם".
חובבי ארץ ישראל הקטנה ומוקפת המשטרים העוינים, לא מקדמים כמובן את האפשרות של תגובה מיליטנטית במקום בנייה. להפך. נסיגה חד־צדדית – עם הסכם או בלעדיו – מתנוססת על דגל הלאומיות החדשה שלהם. תוכניות עבודה שנרקמות בתוך מעבדות שלום נטולות רלוונטיות לאזור, הן הפתרון שלהם לטרור הסכינים והאבנים המרטשות. לבנייה הם קוראים "סחר בדמים מהול בקנאות דתית", למעצרים וחיפוש כלי נשק – "נזקי כיבוש". רק צד אחד לא סופג שם ביקורת חריפה ועוינת. הצד הרצחני.
זה לא נעצר בענייני בנייה. גם הדרישה להכריע אחת ולתמיד את גנבות הנשק ותרבות הירי בקרב הבדווים בנגב, או את הטרור החקלאי בגליל, נתפסת כרדיפה גזענית. אפילו בסוגיית איראן הכול־ישראלית, הימין מסומן כצמא דם כשהוא מבקר את ההתמודדות הביידנית המסתמנת מול תוכניות הגרעין של משטר האייתוללות. צאצאיהם של אנשי השומר הצעיר, של המתיישבים שסוגיות דומות הטרידו את שלוותם והביאו אותם לאחוז בנשק כדי להגן על בתיהם ורכושם – מתרווחים להם במשרדים ממוזגים היטב וכותבים לכוחות הביטחון שלנו גיליון ציונים כושל על הטיפול במצב, ובצידו מילות הערכה שליליות עוד יותר לטיפול אלטרנטיבי.
הקולות הקיצוניים האלה לא נותרים רק ברשת. הם הצליחו לחלחל משולי מחנה השמאל למפלגת־האם שלו. תפיסת הרפיסות קנתה לה את המושבים הקדמיים במפלגת העבודה. זה לא באמת מהפך, זה המשך ישיר של הסכמי אוסלו שנכבדי העדה חתומים עליו. מי שסיכן את ביטחון ישראל בשם האמונה המשיחית והעיוורת ב"מזרח תיכון חדש", הביא על מחנהו את הזילות המוחלטת של תפיסת הביטחון מכול וכול. מי שהעלים עין מטרור מוצהר של הטרוריסט יאסר ערפאת וחלק איתו את פרס נובל לשלום, הצליח להאניש את הגרועים במפגעינו, ויצר בקרב יורשיו־שלו פגם גנטי חמור של עיוות קדושת החיים.
זריקת אחריות
בראשית הייתה מחלוקת האם מדובר בנגיף שהוא מכת מוות, או בשפעת עם יחסי ציבור. אחרי הכול אנחנו במאה ה־21, ושיח מגפות זה כל כך ימי הביניים. אם נדמה היה שתוך חודש־חודשיים אנחנו אחרי ההצקה הקטנה הזו, מהר מאוד התעקשה המציאות להבהיר שזה סיפור שיכול להימשך גם שנים, ולהותיר מאחוריו אינספור קורבנות. קולות ייאוש וזעם עלו מכל עבר, אבל זה לא מפריע לאותם קולות ממש לקטרג כעת נגד חיסונים שלא נבחנו לאורך זמן. מצד אחד עולה צעקת "תוציאו אותנו מהמצב הזה כבר", ומאותו צד עולה מחאת מתנגדי החיסונים.
ההיסטוריה המודרנית ידעה מגפות וגם מחלות קשות אחרות שנחשבו לסופניות עד לא מכבר. עבור ההורים והסבים שלנו, דלקת ריאות למשל היא עדיין טראומה קשה. טיפול רפואי נכון, שגם הוא עבר את השלב הניסיוני המעיק, הפך את המחלה הקטלנית הזו לבת טיפול קצר. היום, על פי רוב, הנמוניה האימתנית היא אפיזודה חולפת בחייו של אדם ממוצע. לא תענוג גדול, אבל גם לא פריט חובה בדברי ימי טראומות חייך. היה וחלף.
זה בדיוק מה שחיסוני הקורונה מתיימרים לעשות. יש סיכוי לא קטן שהם ימגרו את המגפה ויהפכו אותה לאבעבועות השחורות בגרסת שנות האלפיים. יש סיכוי, סביר לא פחות, שהיא תישאר כאן בינינו ותציק עצמה לדעת במינוני שפעת מוכרים. נכון, אנחנו לא יודעים הכול על החיסון ואפילו לא על הנגיף שחוגג בימים אלה שנה להיווסדו, אבל אנחנו יודעים מספיק כדי לרוץ להתחסן. אנחנו כבר יודעים שמחוסני קורונה שנדבקו בכל זאת בנגיף, סבלו מתסמינים קלים בלבד, אם בכלל. אנחנו גם יודעים שהחיסונים הפחיתו משמעותית את מספר הנדבקים.
במרחב שבין פרופ' יורם לס לד"ר שרון אלרעי־פרייס אין תשובות מוחלטות, אבל יש מספיק כדי לדעת שאנחנו מתעסקים פה עם תאי חבלה נגיפיים שיש לרסן אותם, גם אם אין דרך לחסל אותם סופית בלי לפגוע בגוף כולו. תתחסנו. תבנו לעצמכם נוגדנים כתשובה רפואית הולמת, ותמגרו את טרור הנגיף. זה אולי לא יחסל את המחלה, אבל אם רוב מוחלט של האוכלוסייה יתחסן, נוכל להפוך את הקורונה לסתם שפעת.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
