על חטא שחטאנו? כנראה שלא

שלום! שמי צפצופית, ובסרטון הקצרצר הבא תוכלו לצפות בי מלמדת אתכם איך לעבור את אתגר הסגר עם הילדים ללא צפייה במסכים!

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך השיגה (גם) אותי הקורונה
– ט"ו בשבט כמשל
– לצאת מגבולות הגזרה שלנו

הידעתם? לפי מחקרים, ילדים עד גיל שש שצופים במסך יותר משעה ביום עשויים להיות אלימים יותר, חצופים יותר, רעבים יותר. לילדים עד גיל 12 הצופים במסך יותר משעה ורבע ביום יש סיכוי גדול יותר להיות רוצחים סדרתיים, תאבי בצע וגנבי ממתקים. וילדים בני יותר מ־12 הצופים במסך יותר משעתיים ביום – מפתחים נטייה לשדוד בנקים.

טוב, די! אני אומרת לכם, עייפתי כבר. אכלתם את הראש עם נבואות הזעם האלו. באמת! מה נראה לכם שאתם עושים שם, פסיכולוגים רמי מעלה עם ילד וכלב בקושי, כשאתם שולחים לנו הודעות כאלה במהלך סגר שלישי, שבו אמצעי הקשר היחיד שיש לילדים עם העולם שבחוץ הוא המסך? הרי אפילו את המסר שלכם אתם שולחים בסרטון. אז למה ציפיתם?

ובכלל, את המחקרים האלו שאתם שולחים לנו ניסיתם על ילדים אמיתיים, או על ילדי מעבדה? בדקתם את זה במשפחות מרובות ילדים באמצע סגר ארוך ולא נגמר, כשאין זבוב בחוץ ואף אחד לא יכול ליצור מגע, לשחק במגרשים או ללכת לחוגים? בדקתם מה קורה לתלמיד חטיבה שלומד חשבון אך ורק מתוך חוברת בני גורן משמימה, וכמה חשבון הוא מצליח לקלוט?

בסדר. הבנו. הילדים של כולנו הולכים להפוך לזומבים כי אפשרנו להם הרבה יותר מדי זמן מסך, ואנחנו גוזרים עליהם קלון ועתיד עגום.

איזו חלופה אתם מציעים בעצם, חוץ מהפחדות, ייסורי מצפון וייאוש שהצלחתם באומנות רבה להטמיע בכולנו?

מיליון דולר אומרים לכם

וההורים. תגידו, לא מיציתם את הנהי והבכי על הדור המסכן והמדוכא שאנחנו מגדלים פה? לא נמאס לכם להתאבל עליו ולקבור אותו טרם זמנו?

אני תוהה עלינו כהורים. אנחנו באמת מאמינים בזה? בכל השטויות שנכתבות מעל דפי הרשת ומודיעות לנו קבל עם ועדה שהאסון הגדול ביותר במגפה, הוא עתיד ילדנו שהופכים אט־אט למפלצות בלי שיש לנו כל שליטה על התהליך?

מצטערת. אני מסרבת להאמין. והרשו לי לומר לכם משהו. הילדים שלכם מיליון דולר. גם הילדים שלי. כל ילד קסם, פרח לב הזהב. אתם עוד תשמעו מהם, עוד תתגאו ביכולות שלהם. ואתם הורים נדירים ואלופים. אף אחד לא יכול להתחרות בכם, לא הסבתות שלכם, לא ההורים שלכם, לא דור החלוצים, ולא הדור ההוא אשר לא ידע את יוסף.

אני אומרת לכם את זה מניסיוני המר. הייתה תקופה, לא כל כך מזמן, שנתתי לילדים שלי לזרום עם המציאות. הם אכלו רק קורנפלקס וחלב או לחם עם חומוס, והמבוגרת היחידה שהשגיחה עליהם הייתה מיכל הקטנה שבמסך. לא הייתה לי ברירה. קרסתי, לא יכולתי להתפנות אליהם כי הייתי עסוקה בלהתאבל ולכאוב, ליפול ולבנות הכול מחדש.

נו והנה, לא קרה כלום ואף להפך. הם גדלו, צמחו והפכו לילדים בוגרים, אלופים ועצמאים. מיליון דולר.

תסתכלו רגע, תתבוננו שנייה בילדים האלה. כמה שנים יש לכם אותם? שש? שמונה? 15? כמה פעמים בכל שנותיכם כהורים הרשיתם לעצמכם להתגאות בהם ולרוות נחת? כמה פעמים נבהלתם, התפללתם עליהם ואולי בכיתם בגללם? ולמה נראה לכם ששנה – בסך הכול שנה! – מהחיים שלהם היא מה שתשמיד את כל מה שבניתם ושעוד תמשיכו לבנות?

אז נכון, זו שנה עם אתגרים. אז נכון, נדרשנו ללמוד מחדש גבולות, התאמות, לימודים ומשמעת.

ברור, אני לרגע לא חושבת שילד צריך להיות מול מסך כל היום בלי הגבלה.

ונכון, גם לא צפינו שזה יבוא. היינו לגמרי על המסלול, אוחזים ביד רמה בחינוך ילדינו ובתכנים המקיפים אותם, עד שהחיים התהפכו באחת.

נו ו?

זהו? הלך עליהם?

פעם סיפר לי אבא אחד שהילד שלו זקוק לעזרה תרופתית כלשהי, אבל הוא מסרב לתת לו כי “ההורים שלו מעולם לא היו צריכים את זה, והסתדרו מצוין גם בלי”. נו, אבא יקר, וגם הלכת עם הילד שלך לשאוב מים בנהר? ולימדת אותו לכתוב בנוצה וקסת דיו?

אז מה אם בדורות הקודמים היה פה אחרת. אז מה אם לשיטתכם היה פה יותר טוב. אתם לא רואים אותם? את הילדים המדהימים שלכם?

אני רואה את היכולות שלהם להצליח ליצור קשרים חברתיים חרף השממה שבחוץ. את הכישרון ללכת מכות זה עם זה דרך המסך הווירטואלי בדיוק עם אותה האש בעיניים כמו במציאות. את השפה החדשה שהם מייצרים, את ההסתגלות למציאות המטורפת, את החלומות והשאיפות החדשים שלהם שמעולם לא דמיינו שיהיו להם. את היצירתיות שלהם, שסוף־סוף התפנה להם זמן כדי לפתח בדרכם שלהם.

זה לא מה שתכננו. זה אחרת. כמעט כמו כל דבר בחיינו השנה.

אז גברת צפצופית שמתנגדת למסכים. אני מבינה שאת דואגת ומבוהלת מעתיד ילדינו, מבינה שהמצאת שיטה שתגאל אותם ואת הוריהם מייסורי המסך המקולל והמזיק. אבל הדבר האחרון שהילדים שלי צריכים כרגע הוא אמא שמכה על חטא. ותגידי, צפצופית, באיזה ספר, ולו הבדיוני ביותר שקראת, כתוב משהו על ילדי מגפה בשנת תשפ"א?