ההחלטה העקרונית לפתוח בחקירת "פשעי המלחמה" של ישראל התקבלה כבר מזמן. ארגון־הגג של ארגוני ה־BDS, החוסה תחת השם המכובס "בית הדין הפלילי הבינלאומי" (ICC), רק המתין בסבלנות לחילופי השלטון בארה"ב. התובעת ושופטי בית הדין ידעו היטב שקבלת החלטה כזו בתקופת כהונת טראמפ עלולה לגרור סנקציות אמריקניות חריפות, הן סנקציות מוסדיות נגד הארגון, הן סנקציות פרטניות נגד האישים שהיו מעורבים בקבלת ההחלטה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המאבק בגניבות הנשק: "הפורצים יודעים שלא יעשו להם כלום"
– 2023 או 2039? כך תדעו מתי יגיע תורכם להתחסן בעולם
– בתי חולים ומסגדים נוצצים: כך מתכננת קטאר לשקם את עזה
ההיבטים המשפטיים של החלטת בית הדין הפלילי בהאג נידונו פה באריכות בעבר. זה הזמן לומר משהו על ההיערכות הישראלית לאירוע. מבחינה מדינית מדובר במגה־פיגוע, לא פחות. החקירה המדוברת, והתביעה שתבוא בעקבותיה, הן איום אישי ישיר על שדרת הפיקוד העליונה בצה"ל ועל חברי הקבינט המדיני־ביטחוני. כזכור, בית הדין מבקש לחקור את אירועי צוק איתן, את ההתמודדות של מערכת הביטחון עם ההפגנות ההמוניות על הגדר בגבול הרצועה, ואת "מפעל ההתנחלויות". כל בכיר שהיה מעורב באחד משלושת ה"תיקים", עשוי להיחקר כפושע מלחמה. בית הדין עשוי להוציא צווי מעצר חשאיים, וברגע שכף רגלו של בכיר כלשהו תנחת בטרמינל של אחת המדינות החברות בבית הדין, הוא ייעצר ויוסגר לצורכי חקירה או משפט.
לאיום הזה יש משמעות משולשת: פגיעה אישית בבכירי עבר ישראלים; אפקט מצנן על מפקדים בכירים ושרי קבינט בהווה ובעתיד, שיחששו לאשר מהלכים מדיניים אסטרטגיים בתחום ההתיישבות או בתחום הביטחון; והטלת כתם מוסרי בינלאומי על מדינת ישראל, שיציב אותה בחדא מחתא עם מדינות אפריקניות שבהן שולטים רוצחי המונים.
ההיערכות הישראלית חולקה לשניים: המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים, ומשרד ראש הממשלה. משרד המשפטים עשה את המוטל עליו: מחוות הדעת המפורטת של היועמ"ש מנדלבליט שכפרה מכול וכול בסמכות בית הדין בהאג על מדינת ישראל והופצה לכל העולם, ועד לעבודת מטה יסודית שמיפתה את הבכירים המצויים בסכנה, והכינה תיק טיפול אישי לכל אחד ואחד מהם – מהערכת סיכונים מפורטת ועד להתקשרות עם משרדי עורכי דין מובילים במדינות שונות שייצגו את הבכירים במקרה של מעצר.
מי שנרדם על האף היה משרד ראש הממשלה. נתניהו אמנם הקים צוות שרים בראשותו של השר לשעבר זאב אלקין, אולם לא יישם את שתי ההמלצות המרכזיות של אלקין, המלצות שיכלו למנוע את ההחלטה האומללה בהאג.
ההמלצה הראשונה הייתה גביית מחיר אישי מבכירי הרשות הפלסטינית. מסע הייסורים שישראל עוברת בהאג לא הגיע מחסידה בשמיים. הורתו ולידתו מ"לואופייר", לוחמה משפטית עיקשת שמנהלים בכירי הרש"פ. ישראל מתייחסת לרשות כאל פרח מוגן, ולכן חוששת לגבות מחיר אישי מבכירי הרשות. הבכירים הללו פוגעים בחופש התנועה של הבכירים הישראלים, אולם חופש התנועה שלהם עצמם לא נפגע. הם ממשיכים לצאת לחו"ל חופשי עם כרטיסי VIP דרך מעבר אלנבי או נתב"ג, ואין עין תחת עין.
נגד חלקם ישראל יכולה אף לפתוח בהליכים פליליים בגין מעורבות במימון משכורות למחבלים או הסתה לטרור. רוב הבכירים הללו מנהלים עסקים פרטיים תוך שיתוף פעולה עם בנקים ישראליים וסוחרים ישראלים, ורשות המיסים יכולה לנעוץ בהם ביסים גדולים. הדרך היחידה שתגרום להם להפסיק לחתור תחת ישראל, היא יצירת אקלים שבו המהלכים הללו יענגו אותם כמו כינים, דבר ושחין ביחד.
המהלך השני הוא תג מחיר התיישבותי. ביממות שלאחר פגיעה מדינית קשה בישראל, יש סוג של לגיטימציה בינלאומית שקטה לתגובה בסגנון "בעל הבית השתגע". הכרה בעשרות מאחזים כיישובים או אישור התיישבות באזור E1 יכלו בהחלט להיות תגובה שכזו. אלה החלטות שישראל מתקשה לקבל בימים כתיקונם בשל הלחץ הבינלאומי, אך יכולה לנצל שעת כושר כאשר זו נקרית לפניה.
את שתי התגובות הללו ישראל לא הייתה צריכה לעשות בסתר, אלא לפרסם בשער בת רבים, ולתת לבכירים הפלסטינים לשקול את שיקוליהם ולחשב שכר עבירה כנגד הפסדה. את כל זה נתניהו לא עשה; לא רק שהוא לא הכין שום חבילת תגובות חריפה לפני הפיגוע בהאג, גם לאחריו הוא לא כמעט לא עשה דבר למעט גינוי מדיני רפה. שעת הכושר הוחמצה.
