בשנות השבעים היה השחקן הצעיר צדי צרפתי מיודד עם הפזמונאי אהוד מנור ואשתו עפרה, ובדיוק התחיל בתהליך שהעביר אותו מקדמת הבמה אל עמדת הבמאי שמאחורי הקלעים. צרפתי נהג לספר את כל קשייו וצרותיו לזוג מנור ויום אחד סיפר לאהוד פרט שתפס את סקרנותו. צדי סיפר שהוא הולך מדי פעם לפגישת ייעוץ עם השכנה שגרה מול ביתו, הגברת רחל לוי, שהייתה קוראת בקלפים ומגדת עתידות. "נו? והיא מצליחה לנבא?", שאל אהוד ההמום, וצדי ענה לו "לא". "אז למה אתה הולך אליה?" התשובה של צדי היוותה את הבסיס לשיר המפורסם שיצא ב-1974.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אבא סלח לי: מצווה ושכרה בצידה
– כמו עמוד ענן במדבר: ללכת, בלי פחד
– אנחנו ואתם: מגלות מצרים ועד מסך הברזל
"כשאני שפוף ורע לי על הלב
אני הולך אל ברטה ואצלה יושב
אני שותה קפה שחור
מראה לה את היד
אומרת לי אתה נחמד
תשים עשירייה בצד
…
תמיד כשאני עומד כבר לעזוב,
היא מנסה לומר שיהיה עוד טוב
אחרי כמה צרות קטנות פתאום תרגיש נפלא
תהיה לך שמחה גדולה
מילה של ברטה זאת מילה!"
(מילים: אהוד מנור, לחן: נתן כהן)
השיר מספר על אדם שנפגש באופן קבוע עם קוראת בקפה בשם ברטה ומשלם לה כראוי. ברטה חביבה, מעודדת, ויודעת להגיד מילים חמות ומרגיעות. אבל למרות שהוא הולך אליה פעם בשנה, דבר לא משתנה לטובה. אז למה הוא הולך אליה בכל זאת?
לפעמים כל מה שהאדם צריך זה לשמוע דברים על העתיד. הוא יהיה מוכן להאמין לכול, העיקר להרגיע את הספקות והדאגות שעושים רע על הלב. ולמרות שהכול מתברר כשקר, הצורך הזה בידיעת העתיד לא נרגע. אם מספקים לאדם את הצורך הזה, אפילו באמצעות שקרים, הוא יתמכר לרוממות הרוח שנוצרת כשהספקות נעלמים מהלב ויהיה מוכן לשלם עבורה סכומים נכבדים.
נגד התופעה הנוראה הזאת מצווה אותנו התורה בפרשת משפטים פסוק אחד קצר: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כ"ב י"ז). הציווי החד נשמע מדויק מאוד ובלי הרבה מקום לפרשנות. אבל אם נשווה אותו לשאר הציוויים בפרשת משפטים, ויש רבים כאלה, נגלה שהוא שונה מכולם. בשאר חייבי המיתה בפרשה נאמר הציווי בתבנית "אם יעשה אדם כך כך מות יומת". כך נאמר על הרוצח, על מקלל ומכה אביו ואימו, על השוכב עם בהמה וכן הלאה. לעומת זאת על המכשפה הציווי אינו להמית אותה כי אם לא לְחַיּוֹת אותה. וזה הבדל גדול.
גם הרמב"ן בפירושו לפסוק עמד על כך. הוא מסביר שאנו מצווים להמית את הרוצחים והמקלים כי יש לנו חובה לטפל בבעיות שקורות בחברה ולתת להן מענה נקודתי משום "וביערת הרע מקרבך". אבל אצל המכשפה התורה אומרת שצריך להיזהר יותר ואפילו לא לְחַיּוֹת. "מפני שהיא טומאת השם… והשוטים נפתים אחריה". לא מספיק להרוג מישהי ספציפית שעוסקת בכישוף, אלא יש לבער את תופעת "הכישוף" עד שלא תחיה יותר. המכשפה אינה רק פושעת קטנה ורגילה, היא מייצגת את הדחף השלילי שקיים בבני אדם לוותר על האמונה בה' ולהתמכר לאשליות ולשקרים. מלאכת הכישוף חייבת להיעקר מהשורש כתופעה רחבה שמטמאת את ה' ואת כל רעיון האמונה.
אז מה יעשה האדם שמוטרד מעתידו? התורה עונה על זה בהמשך הפרשה: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כ"ג כ"ה). מי שיעבוד את ה' יבורך ועתידו מובטח.
אגב, יום אחד סיפרה רחל לוי לצדי צרפתי שפרויקט גדול שהוא עובד עליו עתיד להצליח. הפרויקט נכשל כישלון חרוץ וצדי הפסיק לאלתר את המפגשים האלה. אולי הוא הבין את המסר מהפרשה.
שבת שלום!
