פסחים דף פד ע"א
המשנה בדף שלנו קובעת: כל חלק שנאכל בשור הגדול (הבוגר), לא ייאכל בגדי הרך של קורבן הפסח. מכך אנחנו מבינים שהחלקים שלא נאכלים בשור בוגר משום שהם קשים מדי, לא נאכלים גם בגדי הרך, על אף שהוא עוד צעיר ובשרו לא קשה. כידוע, על קורבן פסח מנויים כמה אנשים יחד, שכן מצווה לאכול אותו בחבורה ולא להותיר ממנו דבר. החשיבות של ציון החלקים הנאכלים ואלה שלא חשוב כדי לבדוק האם יש מספיק חלקים לכל מי שמנוי על הקורבן הספציפי הזה שלפניו. ממשנה זו אנחנו לומדים שהחלקים שעתידים להתקשות לא יכולים להילקח בחשבון כדבר מאכל שאפשר להיות מנוי עליו. המשנה ממשיכה ואומרת ש"ראשי הכנפיים" (סוג של סחוסים) ושאר הסחוסים אפשר להימנות, כלומר נאכלים ונלקחים בחשבון עבור המנויים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם שמחה נובעת מאירוע או מהחגיגות שסביבו?
– בין ניסי למעשי: כיצד ננעלו דלתות העזרה
– חמור אחד יכול להפוך שונא לאוהב
הגמרא מבקשת להבין מה דין הגידים שבצוואר הטלה או הגדי, שכרגע הם עוד רכים אבל לולא היו נשחטים לשם קורבן הפסח, היו מתקשים עם בגרותו של השה. בסוגיה זו מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, כשהראשון אומר שהגידים ראויים לאכילה כעת, ולכן ניתן להיות מנויים על קורבן בהתחשב שהגידים נאכלים, שכן בזמן נתון זה הם רכים וראויים לאכילה; האחרון סובר כי אינם ראויים להיחשב כחלק הנאכל בקורבן הפסח שכן הם אינם לראויים למאכל, מפני שהם עתידים להתקשות.
תפיסתו של ריש לקיש מובנת – המשנה עצמה מתייחסת לשור הבוגר כמדד למותר ולאסור של ההווה. כלומר ההווה נקבע על פי פונקציה שתבוא לידי ביטוי בעתיד. אך על מה מתבסס רבי יוחנן? אומרת הגמרא, רבי יוחנן עונה לריש לקיש: גידים אלו נחשבים בשר וראויים לאכילה על בסיס ברייתא שאומרת שאלו חלקים שבשור הבוקר מתרככים על ידי בישול ארוך. כלומר בשור, חלקים שמתקשים אך מתרככים בבישול מותרים בכל זאת, גם אם בצלייה הם נותרים קשים. אם כך, גם גידי הצוואר של הגדי ודאי מתרככים בבישול ולכן יהיו מותרים כבר עכשיו. אולם הגמרא בהמשך מספרת כי רבי יוחנן חזר בו והודה לריש לקיש שהלכה כמותו וגידי הצוואר אינם נאכלים כחלק מקורבן הפסח, וממילא אי אפשר להיות מנוי עליהם.
בצד המטפורי של הגמרא עומדת השאלה המוסרית הידועה: כיצד אנחנו מתייחסים לאדם – על פי מי שהוא היום או על פי מי שהוא עתיד להיות. בתנועות הנוער נפוצה הפעולה העוסקת בתינוק שנועד לגדול ולהיות צורר יהודים. השאלה המוצגת לחניכים מציגה דילמה בוטה וקשה: אם היו מפקידים בידיך את גורלו של תינוק רך ואומרים לך: התינוק הנחמד הזה עתיד להיות היטלר והוא עתיד להיות חתום על רצח המונים. מה היית קובע שיש לעשות עמו? על פי רוב הקבוצה תקבע כי אין לפגוע בתינוק. חופש הבחירה עוד נתון בידיו, ולא ייתכן שייענש על חטאים שטרם חטא בהם. מי יודע, אולי החלקים הקשים שעומדים להיות בלתי ראויים באישיותו עתידים להתרכך בבישול הנכון.
אולם הגמרא כאן מביאה דילמה אחרת לגמרי, כזו שאינה נוגעת לסביבה אלא לאדם עצמו. במקום שהוא יודע לאן רגליו מוליכות אותו טוב מכולם, מתוך דעתו ומתוך נטייתו הפנימית. מהמקום שלבו מוליך אליו. למעשה המצב שהוא נמצא בו היום מלמד כבר על העתיד. הוא אולי עומד עדיין בנקודה טובה במעלה הדרך, אבל הוא רואה טוב מכולם לאן פונות כפות רגליו. כעת ההכרעה נמצאת בידו. הוא לא יכול להחליק לעצמו ולא לוותר. אם המבט שלו פונה למדרון, הוא לא רשאי לשקר לעצמו או לשגות באשליות. שום "בישול" נכון לא יביא אותו לטיפוס במעלה ההר. הוא מצוי בהידרדרות. ריש לקיש אומר לנו כאן שהמצב הנוכחי, זה שצופה פני עתיד, הוא כבר חלק ממנו. לאדם יש חופש בחירה, לקורבן לא. גם לא לדרך. יש חוקי טבע ובהם בהכרח פעולה א' מובילה פעמים רבות לפעולה ב'. אם האדם רוצה להתעלות, הוא לא יכול לפנות לכיוון שמוביל בהכרח למקום קשה ולא כשר. ההחלטה אכן בידו, אבל הדרך לא עומדת להשתנות. הבחירה שלו, אבל היא מוכרחה להיות כזו שצופה פני עתיד.
