מי שהיה צריך עוד הוכחה להברקה שבהענקת פרס ישראל למרים פרץ, קיבל אותה השבוע, למרבה הצער, מפיה הדואב של יעל קולמן. לאחר הרצח המחריד של בנה עדיאל הי"ד – אב לארבעה ילדים שעשה את דרכו מעבודתו בעיר דוד לרכבת הקלה כדי להגיע הביתה – נחשפנו לעוצמותיה של האם השכולה, שדבריה המטלטלים היו שובי לב.
עוד לפני שהובא עדיאל לקבורה נשמע קולה הצלול של יעל, כשהיא מבקשת למסור תודתה למרים פרץ, לומר לה מעל גלי האתר, בטרם פגשה בה או שוחחה איתה, שהיא ההשראה שלה לקום ולבחור בחיים. וכך סיפרה יעל: "אמרתי למשפחתי שגם אנחנו, כמו מרים, בוחרים בחיים. אני שולחת לה חיבוק גדול ומאחלת מזל טוב על זכייתה בפרס ישראל. היא מוזמנת אלינו ונשמח מאוד אם תגיע לחזק אותנו".
בשבוע האחרון התעקשו הציניקנים להגיב לזכייתה של פרץ בפרס ישראל במילים "כן, אבל". מונים את השנים, סופרים לה זמנים, מדקדקים במונח "מפעל חיים" ופורטים אותו למונחים של שעון דיגיטלי חסר חיים. ולא, דווקא לא החבר'ה משמאל. דווקא המתוחכמים מימין. אלא שמפעל חיים הוא כזה שעניינו מסירות והתמדה, הקדשת החיים למשימה ראויה. ובכל אלה מצטיינת פרץ באופן מרשים ומיוחד. היא סמל לאמהות הנחושה, הנלחמת, שלא חוששת לדמוע אבל לא מעלה בדעתה להישבר. זו שביכולתה לעקור הרים ולהפוך עולמות מבלי לתת לחיוך לרדת מהפנים, מתוקף הציווי האלוהי "ובחרת בחיים".
טוב עשה שר החינוך נפתלי בנט, שלא המתין עד שפרץ תגיע בשיבה טובה וברגל נגררת לבמה הכל כך מתבקשת של פרס ישראל. טוב יעשו גם הבאים אחריו אם יאמרו שבחם של הראויים בפניהם, וידרבנו אותם לעשייה משמעותית נוספת, במעלה המאמץ לקיומה של מדינת ישראל הפצועה אך הבלתי מנוצחת.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
