המערכון שפתח את המשדר האחרון של ארץ נהדרת לא היה מצחיק. ואני לא כותבת את זה כדי לפגוע בשחקניות המוכשרות ששיחקו שם, חלילה. המערכון הזה פשוט לא נועד להצחיק. הוא נועד לזעזע, לטלטל, ובעיקר להפחיד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לאדם יש חופש בחירה, אבל לא חופש מאחריות
– הימנים באים: מגישי "לאטמה" לא מתכוונים להשאיר את הבמה לשמאלנים
– שילוב נשים במפלגות החרדיות הוא עניין ציבורי מובהק
הייתה שם מסיבת רווקות. כלה ושלוש חברות. בין עוד כוס של אלכוהול לחיוך בסטורי הן העניקו לה שתי מתנות "אחת לך ואחת לו". המתנה "שלו" הייתה בייבי דול חושפני, ובעוד היא פותחת את המתנה "שלה" החברות מסבירות לה "זה לא לעכשיו. עכשיו עוד הכול סבבה… אבל לפעמים מגלים שצריך", ואז האקדח התגלה.
קאט. מערכה 2.
אני מסרבת להשלים עם המסר. לא כל אישה צריכה להחזיק אקדח מתחת לכרית, שיהיה שם על כל צרה שלא תבוא. לא כל הגברים אלימים. גם לא רובם. אבל קשה לראות את מקרי הרצח המתרבים ולא לעשות כלום. ולכן טוב עשתה תוכנית הסאטירה שנגעה בנושא.
עם זאת, בימים האחרונים, מאז הרצח של דיאנה רז ז"ל אני מרגישה שמלעיטים אותי כאישה ב"סימני אזהרה". לילי בן-עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל שנרצחה גם היא בידי בן זוגה, יצאה במסע הסברה נרחב שמזהיר נשים מפני מערכת זוגית אלימה.
אין ספק שזה קמפיין חשוב. מדובר בסימנים שכל נערה ואישה צעירה צריכה להכיר, הרבה לפני שהיא מתחילה מערכת יחסים עם מישהו. אבל קשה לי שלא לתהות כמה נשים שכבר נמצאות בזוגיות עם אדם אלים באמת נעזרות בקמפיין הזה וסוללות ברגעים אלה את הדרך שלהן החוצה, מסלול עוקף אבו כביר.
נשים רבות שנמצאות בעיצומה של זוגיות אלימה – בין אם בשלב הבידוד החברתי, שלב גזלת העצמאות הכלכלית או שלב הפנסים בעין – רואות את הסרטונים שמבשרים על סימני האזהרה ואומרות "וואלה, זו אני". אבל כמה מהן מאמינות שיש להן מה לעשות עם זה?
חלקן כבר התלוננו במשטרה, וקיבלו ביקור סתמי של שוטרים חסרי רגישות שבעיקר עורר את סקרנות השכנים. אצל חלקן זה אפילו נגמר בלילה מאסר של בן הזוג, שבסופו שוחרר, איך לא – חזרה הביתה. חלקן כבר התייאשו מהמערכת שמאלצת אותן להתלונן ואז לחזור שוב ושוב לזרועותיו המכאיבות.
כל כך הרבה נשים חוות אלימות, על כל גווניה, אבל לא מצליחות להיחלץ מהמעגל הזה. בגלל שהמערכת מקולקלת, בגלל שהענישה מגוחכת, בגלל שהילדים, בגלל שאימא, בגלל שאבא, בגלל שהוא עצמו. בגלל שיש מעט מדי מסגרות שיקומיות לגברים אלימים, בגלל שאף אחד לא עושה הסברה ומעודד אותם לבקר בהן, ובגלל שאין חוק שמחייב אותם ללכת לטיפול אחרי התלונה הראשונה, אחרי הסטירה הראשונה.
קאט. (מה חשבתם שיקרה במערכה השלישית עם האקדח שהופיע במערכה הראשונה?)
אז לא. עוד רגע לא נהפוך למערכון של ארץ נהדרת, ואין סיבה להיכנס לפאניקה. זה כן חשוב ללמד נערות ונשים צעירות לזהות מערכות יחסים שלא מטיבות איתן וכיצד להתרחק מהן. אבל לא פחות חשוב לחנך נערים שצריך לדבר על מה שמרגישים, שלא טוב להדחיק, שאם לפעמים מתחשק נורא לבעוט במשהו (או במישהי) – צריך לדבר על זה עם מישהו, ואולי גם לפנות לעזרה מקצועית.
