האמירה הידועה מלמדת כי העולם שייך לצעירים. זו לא רק אמירה שניתנת להבנה דרך הפשט שלה. היא הרבה יותר מורכבת ומלמדת למשל על כך שאבני הריחיים (כלומר המגבלות) שמוטלות על הדור הבוגר, הנובעות מניסיון חיים, תפיסות עולם מוצקות ואפילו שיקולים ארציים כמו שאלות קיום ופרנסה, מונחות פחות על כתפי הצעירים. ולכן בהיעדר מגבלות, נכונים הצעירים, בתעוזה ובקורטוב של טיפשות חיננית, לקחת סיכונים ולעצב את פני העתיד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אי אפשר להתחמק": ימינה תגבש עמדות בנושאי דת ומדינה
– לא כולן צריכות אקדח: כשהמאבק באלימות גברית מסתכם בחינוך הנשים
– מהמיטה לחדרי החקירות: מחבלי בקת"בים ואבנים נעצרו במבצע לילי נרחב
אבל לפעמים הפשט הוא עניין רציני ולעובדה שהעולם שייך לצעירים בגלל שהם מחליפי הדור הבוגר ומעצביו של העתיד, יש משמעות שעומדת בפני עצמה. אם בוחנים את מבצע ההתחסנות "לתת כתף" ואת הירידה המסתמנת במספר המתחסנים מקרב בני 16 עד 30, העתיד הזה אינו נראה מזהיר, לפחות לא במונחים של המאבק במגפה. הפרדוקס הוא שהעתיד אינו נראה מזהיר, ולא בגלל העתיד, אלא בגלל ההווה.
תבנית נוף הצעירות והצעירים בהווה היא זו שמעצבת את העתיד גם מבלי שהם עשו משהו, וזה כל הסיפור. הוא מעצב את העתיד דרך פסיביות מוחלטת שלמעשה היא פסיביות התנגדותית. לא מדובר בעשיית בעד, אם כי באי-עשייה שהוראתה מבטאת נגד. כל כולה נובעת מתודעת מציאות קיימת. יש לה קווי היכר ברורים מאוד שביניהם: חוסר אמון, הטלת ספק מוחלטת, ביקורתיות בלתי מנומקת, אינדיווידואליזם דורי, היעדר מחשבה קולקטיבית, תפיסת מציאות מדומיינת ששואבת כוחה מרשתות חברתיות, ובוז כלפי כל מה שנודף ממנו ריח של היררכיה וסמכות (מדינתית, הורית, קהילתית וכו').
צעירינו אינם מעוצבים היום מכוחה של תפיסת עולם אנכית, מודרנית, קטגורית וקהילתית, דוגמת זו שלאורה התחנך הדור הפחות צעיר, אלא לאורה של תפיסת עולם אופקית, פוסט מודרנית, מטושטשת ואולטרה ליברלית, כזו שמתמסרת לכל היפוך למערכת האמונות המקובלת בקרב המנהלים. המפגש הזה יוצר מציאות לא טובה בהקשר של ניהול משבר הקורונה, שבמסגרתו דווקא ריכוזיות, צייתנות וקהילתיות הם כורח השעה ומפתחות קריטיים לבלימת המאבק.
הדור הצעיר לא יגיע למתחמי החיסונים אם המדינה תסביר לו באופן רציונלי שכדאי לו להגיע. הוא לא יגיע לשם בגלל סמכות המדינה או סמכות המועצה המקומית. הוא לא יגיע בגלל סמכות ההורים שהולכת ונשחקת. הוא יגיע לשם רק אם המדינה תנטוש את האסטרטגיה הסמכותנית לטובת אסטרטגיה חדשה. זו שחונכת לנער על פי דרכו ומנגנת על מיתרי מערכת ההיגיון הפנימית שלו. בדור הזה יש בעיקר חיבור חזק לענייני הנאות העולם הזה. ההדוניזם הוא שובר השוויון, זהו האלמנט המשמעותי, גורם המוטיבציה העיקרי ועליו יקום או ייפול מבצע החיסונים.
כאן צריכה המדינה להנדס מערכה אופרטיבית שמייצרת חלוקה מעמדית חדשה שאינה דורית: מעמד המחוסנים ומעמד סרבני החיסון. זו הקטגוריזציה שעל בסיסה יוגדרו סדרי החיים במדינה והנגישות לכל מה שנודף ממנו רוח של חיים טובים, חיי הנאה. למחוסנים תהיה נגישות לקניונים, לחנויות המסחר, למשרדי הממשלה ולשאר משרדי הרשויות, לאולמות המופעים, למסעדות, לפאבים ולמקומות הבילוי וכמובן לנמל התעופה. לסרבנים יוצע מסלול כתום-אדום הכרוך באופן מודע בהערמת קשיים (בדיקות, אישורים רפואיים ועוד) על החיים עצמם.
מדובר ביצירת מוטיבציה לחיסונים דרך סנקציות הפוכות או חיוביות באופן הרותם את החברה הצעירה, שלהוטה לשוב לשגרת יומה, לסמכותנות העומדת לרשות המדינה לייצר משמעת דרך אכיפה חיובית להבדיל מאכיפה שלילית. זו תהא גם לולאת הקשר שתחבר בין הדור הצעיר ובין השוליים הלא מבוטלים של בני 50 ומעלה שטרם פקדו את מתחמי החיסון ורוצים להשיב לעצמם את החיים שאינם. זו הדרך היחידה ליצור מתח חיובי בין מעכבי ההיגיון והחסמים של הדור הצעיר המוכתבים מרוח התקופה, לבין מוטיבציות המתכתבות לא פחות עם אותה התקופה ממש.
הדוניזם, תרבות השפע, העדפת העצמי, תפיסת הרגע – כל אלה הם יסודות מובנים ועמוקים בתוך הסדר הקיים. במינוף נכון שלהם ניתן להבטיח את שיתוף הפעולה של אלה שהעתיד שייך לכאורה להם אבל מתעקשים בעת הנוכחית להיתקע בהווה הפחות מוצלח. זהו תפקיד המפתח של הדור הבוגר. זה שלכאורה העתיד אינו שייך לו אבל בתבונתו, חכמתו ובניסיון החיים שרכש יכול, ואף רצוי, שייקח לידיו את תפקיד הנדסת המציאות, ויפה שעה אחת קודם.
