מה משותף לסרבני חיסון ולסרבני גט, חוץ מהמילה "סרבנות"? שיתוף השם הוא רק סימן לשיתוף המהותי: בשני המקרים אלה אנשים הרוצים שהאינטרס הפרטי שלהם יקנה להם את הזכות לאמלל את הזולת. במקרה של סרבני הגט ברור את מי הם מאמללים, וזו למעשה מטרתם. אבל גם סרבני החיסון, במיוחד בזמן מגפה, יאמללו את כל מי שאינם יכולים להתחסן – ילדים, חולים שמצבם אינו מאפשר חיסון וכן הלאה. היום, כשידוע שהמוטציות החדשות של הנגיף מסכנות גם ילדים, ומנגד עדיין לא נבדקה האפשרות לחסן גם ילדים, הילדים הם הזקוקים ביותר לכך שכל המבוגרים מגיל 16 ומעלה אכן ילכו להתחסן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
המימון לאונר"א: האמירותים יפסיקו, האמריקנים יחדשו
בג"ץ הוציא צו על תנאי נגד תוספות השכר של הרמטכ"ל לגמלאי צה"ל
לא כולן צריכות אקדח: כשהמאבק באלימות גברית מסתכם בחינוך הנשים
יהיו מי שיאמרו ששיתוף המילה "סרבנות" עדיין אינו מעיד על דמיון מוסרי בין שני הסירובים. סרבן החיסון מונע מפחד לגיטימי לחלוטין, והפגיעה בזולת היא רק פועל יוצא של הפחד הזה; סרבן הגט מתכוון בעיקר לפגיעה בזולת, שכן הסרבנות לא יכולה לאלץ את אשתו לחיות איתו, אלא רק תקשה עליה לחיות עם גבר אחר. אכן, יש כאן הבדל המצדיק תגובות שונות. כלפי סרבן הגט ראוי לנקוט רק באמצעי ענישה, כבדים ככל האפשר, בלי שום תמריצים חיוביים שיעודדו סרבנים נוספים. למען האמת, היעד האמיתי צריך להיות יצירת תנאים שלא יאפשרו לסרבני הגט לשלוט בנשותיהם גם כשאלו כבר לא רוצות בהן. לעומת זאת, לסרבן החיסון צריך לפנות קודם באמצעות תמריצים חיוביים, שיאפשרו לו ליהנות מכל טוב החברה המחוסנת, אבל באותה מידה גם יישללו ממנו אם לא יתחסן. אחרת, אין טעם בתמריץ.
יתר על כן: בסופו של דבר, אין מנוס גם מענישה ישירה כלפי סרבני החיסון, לפחות במצב של מגפה, שכן הסרבנים לא מסכנים רק את עצמם, אלא את כל סביבתם הקרובה ואת עצם יכולתה של החברה לצאת מהשיתוק שכופה עליה המגפה. אולי לא נכון לכפות חיסונים על הסרבנים, אבל בהינתן מצבי קצה אין לשלול גם אפשרות כזו.
ככלל, אין שום זכות בעולם, כולל זכויות היסוד החשובות ביותר, שיעמדו באופן מוחלט ובכל מצב. הזכויות אינן מטרה אלא אמצעי, אכן ראשון במעלה, לעיצובה של חברה מתוקנת. ודוק: לא אמצעי לשלומם ולמענם של היחידים, אלא דווקא לעיצובה של חברה בריאה, שחבריה אכן נהנים מהחופש הרב ביותר לחיות את חייהם כהבנתם.
כידוע, הגדרת הליברליזם מדברת על החופש לעשות כל מה שאינו פוגע בזולת. לעיתים קרובות יש זכויות – כמו חופש הביטוי – שחשיבותן גדולה עד כדי כך שהן יאפשרו גם פגיעה מסוימת בזולת. אבל בהינתן שהאמצעי, היינו הזכות, מתנגש ופוגע במטרה, החברה המתוקנת, ובוודאי כשרבים יימצאו בסכנת חיים ממשית בגלל הסרבנות, על זכות היחיד להידחות מפני צורכי הרבים.
אולי ההשוואה הנכונה ביותר היא לסרבני הגיוס, ולא סתם סרבני גיוס, אלא אלה שמסרבים בשעת מלחמה. גם הם יכולים לומר שהפחד למות הוא שגורם להם לסרב. כל עוד אלה בודדים בלבד, אולי עוד אפשר להתחשב בפחדם ולשחרר אותם מהחובה. אבל ברגע שאלו קבוצות גדולות, כפי שכנראה קורה עם סרבני החיסון, החברה אינה יכולה להניח לכל יחיד ללכת עם מצפונו או עם פחדיו, על חשבון שלומה וצרכיה הבסיסיים של החברה כולה.
בשולי הדברים, עוד נקודה מעניינת: נתקלתי השבוע במסרונים ופוסטים של אנשים שבכל ימות השנה ידועים כמתנגדים מובהקים וחריפים להתערבות המדינה בנעשה בחברה, ודוגלים מאוד ביד הנעלמה, שתבטיח את האושר המרבי. והנה, כמה מהם, הפלא ופלא, גילו השבוע נוקשות גבוהה במיוחד כלפי סרבני החיסון, ולא ביטאו שום התנגדות לתביעה מהמדינה שתעניש את הסרבנים בחומרה.
שוב מתברר הדיבור מהפוזיציה. מדובר באנשים שמצבם הסוציו־אקונומי בדרך כלל טוב במיוחד, והם נמנים עם מה שמכונה "הפריבילגים" של החברה, שיש להם הרבה יותר אפשרויות מלאחרים, וממילא אינם נזקקים לעזרת המדינה, ולכן קל להם לתבוע שלא תתערב לטובתם של אחרים. עכשיו מתברר שברגע שהם נתקלים בסכנה שאיננה מבדילה בין עשיר ועני, נוח להם מאוד שהמדינה השנואה תתערב ותציל אותם. ממש כמו שבכל השנה שעברה לא תבעו מהשוק הפרטי לטפל באופן כללי בקורונה.
