בימים האחרונים אני קורא לא מעט פוסטים של בנות דתיות שמתארות את השירות הצבאי שלהן, מעין גל נגד למאמר של "חותם" שטען שהרבה יותר בנות מִדתל"שות בצה"ל, ורציתי לציין נקודה חשובה שלדעתי הוחמצה – צה"ל לא שובר או מדתל"ש אף אחד, הוא פשוט נמצא שם, ברקע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מהמיטה לחדרי החקירות: מחבלי בקת"בים ואבנים נעצרו במבצע לילי נרחב
האנטי־ביביסטים הם החברים הכי טובים של נתניהו
ארץ עיר: ישראל חייבת למצוא פתרונות דיור יצירתיים
אני לא בחורה ולא חוויתי את זה בעצמי, ואין לי שום עניין להסגביר לאף אחת מה היא צריכה לעשות. זה היופי בתקינות הפוליטית, אני גם יוצא נאור ומתקדם וגם מקבל אור ירוק לדבר על עצמי.
הקושי האמיתי בצה"ל הוא לא המפגש עם חילונים או עם תכני תרבות כלשהם שקצין חינוך זוטר מנסה לפמפם לך, עברנו את הגיל שתכנים כאלו משפיעים.הקושי האמיתי הוא שלראשונה בחייך אתה נמצא במסגרת שבה לאיש לא אכפת ממך. אכפת להם כמובן שתישן טוב, שתאכל טוב, שתהיה חייל טוב, אבל אתם חושבים שלמישהו שם למעלה אכפת מהאופי שלך? מזה שתהיה אדם טוב? אומרים שכן, רוח צה"ל וזה, אבל זה קשקוש אחד גדול.
כל החיים גדלנו במסגרות שניסו לחנך אותנו, לדאוג שנהיה אנשים טובים יותר (ובמקרה שלנו גם דתיים יותר), ואז מגיע צה"ל, ופשוט לא אכפת לו. אם בתיכון או בישיבה היו יודעים שאני מבלה את ימיי בעישון ובצפייה חסרת רסן בנטפליקס, היו מיד מכנסים ועדה חינוכית שתדון איך לעזור לי. בצבא כל עוד אתה עולה סיור בזמן ולא טוחן את חברים שלך בש"ג, המח"ט בכבודו ובעצמו ובמשקפי השמש שלו ידליק לך את הסיגריה.
וזהו, זה כל הסיפור. הצבא לא מייצר תהליכים חדשים, הוא רק מאיץ כאלו שהיו קורים גם ככה עוד כמה שנים, ברגע שהיית מגיע למסגרת שבה לאיש לא אכפת. לכן מחלקות הביינישים, לכן השיעורים עם ראש הישיבה, כולם מנסים לשדר לך: "יש לך מסגרת, למישהו אכפת ממך". וזה מחזיק. חלקית לפחות, דוחה את הקץ בעוד כמה שנים. אבל מתישהו גם זה ייגמר, ואז מה? איפה כל ארגוני חותם שיוציאו מאמר חוצב להבות נגד לימודים באקדמיה ומגורים בנחלאות? מה הם חושבים שקורה ברגע שאתה מסיים את הישיבה או את השירות הלאומי?
"אין קדושה בשירות לאומי או בחתונה מוקדמת. שירות לאומי לא מבטיח גן עדן, ומחלקת בייניש לא תהפוך אותך לראשון לציון וחתונה מוקדמת לא בהכרח מבטיחה חיים מאושרים. כל אלו הן רק מסגרות, דרכו של המגזר לנסות לשמור אותך בפנים"
ובכן, יש להם תשובה פשוטה – תתחתן. לפני כמה שבועות יצאה איזו קריאה של "רבני הציונות הדתית" (במנעד הרחב והמרשים שבין מרכז להר המור) שצריך להתחתן בגיל 20 עד 22, והשאלה היא מה מיוחד בגילים האלו, זה עניין של פוריות? של הטבות מס? חישוב כלשהו של חלקי שתיים פלוס שבוע? לא. זה עניין של מסגרות.
הישיבה שלמדתי בה, ואני מניח שעוד רבות אחרות, עודדה חבר'ה להתחתן כשהם עוד בישיבה, בשיעור ה. אצלנו זה פחות עבד להם, אבל אני זוכר שתלמידים של ישיבה אחרת הגיעו לעשות אצלנו "שבת שיעור", ושם אחוזי ההצלחה היו גבוהים יותר: 35 חבר'ה מתוך 60 היו נשואים בשיעור ה.
הסיבה הרשמית היא כמובן "להקים בית מתוך מקום של תורה", אבל בסאבטקסט נמצא עיקרון לא פחות חשוב: מסגרת, ואם אפשר אחת שתחזיק לכל החיים. זה לא סוד שככל שעובר הזמן מהישיבה/שירות לאומי הרמה הדתית יורדת, אבל אם אשתך התחתנה עם בייניש אתה לא יכול להדתל"ש לה עכשיו.
בפועל התוצאה היא כמובן אותה תוצאה, השאלה היא מה המניעים והכוונה שעומדים מאחוריה. אני מאמין שהרבנים כנים כשהם מדברים על בית של תורה, אבל ברור לי גם שהם מודעים למשוואה: יותר תלמידים נשואים בשיעור ה שווה פחות בוגרים דתל"שים. זו תעודת הביטוח האולטימטיבית. אני לא מזלזל בזה, זו אמירה טקטית של הרבנים וזו יכולה להיות גם החלטה טקטית שלנו, אנחנו כבר לא ילדים קטנים ואנחנו יכולים לבחור לאיזו מסגרת להכניס את עצמנו, אבל צריך לזכור שזו עדיין רק מסגרת. ומסגרות, מעצם טבען, הן נחלת העבר.
פעם היה עיתון אחד שאמר מה לחשוב, מפלגה אחת שהיה אפשר להצביע לה ומסלול חיים אחד שהיה מקובל, היום העולם כבר לא עובד ככה. הרשתות החברתיות, התרבות המערבית והדמוקרטיה – כולם לימדו אותנו שאנחנו יכולים להחליט לבד מה לחשוב ומה לעשות.
אנחנו רוצים להחליט מה נלמד ובמה נעבוד, אנחנו רוצים להחליט לאיזו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה נצביע, ואנחנו גם רוצים להחליט איך ייראו החיים הדתיים והאמונה שלנו. אין קדושה בשירות לאומי או בחתונה מוקדמת, אני די בטוח שבתורה הם לא מוזכרים אפילו פעם אחת. יותר מזה, שמעתי ששירות לאומי לא מבטיח גן עדן, שמחלקת בייניש לא תהפוך אותך לרב הראשי ושחתונה מוקדמת לא בהכרח מבטיחה חיים מאושרים. כל אלו הן רק מסגרות, דרכו של המגזר להתוות לך את הדרך, לנסות לשמור אותך בפנים.
הדור שלנו רוצה להחליט לבד, לצאת למסע ולסלול את הדרך בעצמו. לא יעזור להחזיק אותו בבית, זו גם לא המטרה. אפשר רק לנסות להנעים עליו את השהות בבית כל עוד הוא ילד, לחבר אותו לבסיס שעליו עומד הבית, כדי שגם כשהוא יהיה גדול ומחוץ לבית הוא תמיד יבחר לחזור.
אני יודע שאני בחרתי.
