גבר כבן 30 הסביר לי לפני ימים אחדים, בשוויון נפש, כי בגילו אינו חושש להיפגע מהקורונה, ולכן גם אינו מתכוון להתחסן. הוא צפה בסרטון בפייסבוק של "רב חשוב" (עם זקן ארוך ומבט אבהי בעיניים) ש"מבין ברפואה", שאמר שהחיסון פוגע בפוריות.
פרשת משפטים שנקרא השבוע נוגעת באינסוף פרטים שמרכיבים את מערכת היחסים בין אדם לסביבתו. חז"ל אמרו: "הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות". יש משהו ביכולתו של האדם להיות אחראי על נזקי הממון שלו, שמגדיר אותו כ"חכם". שיקול דעת הוא לא רק איכות אינטלקטואלית אלא בעיקר איכות מוסרית. כשאדם מבעיר אש בשטחו הוא יכול לטעון שעשה זאת בהיתר, והאש התפשטה בעקבות רוח בלתי צפויה ושרפה שטח של אחרים, אבל הפרשה מלמדת אותנו ש"אדם מועד לעולם": אדם תמיד אחראי למעשיו. היית אמור לחשוש שעלולה לבוא רוח עזה. תחשוב, אל תתרשל, תהיה בן אדם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
שאשא־ביטון טועה, עיצומים הם הדרך היעילה לעודד התחסנות
יורדים למקלט הרדיו: החרדים חוזרים למדיה הוותיקה
האנטי־ביביסטים הם החברים הכי טובים של נתניהו
גם אם אין חשש שהקורונה תפגע בנו אישית (נתעלם לרגע מכך שהממסד הרפואי טוען שהקורונה עלולה לפגוע בכל המגזרים ובכל הגילים), יש מושג של אחריות הדדית. גם אם לא מפריע לך שהאש בוערת בשדה שלך – אסור שהיא תשרוף שדות של אחרים. כשיש סיכון ברור ומיידי לחיים האישיים, אדם לא אמור לסכן את עצמו למען האחרים (למרות שגם כאן יש מקום למידת חסידות – חייל שמסכן את עצמו למען המדינה, או הורים שמוכנים להקריב את עצמם למען ילדיהם); אבל במקום שיש סיכון עצמי זניח מול תועלת מרובה (למשל בנהיגה במכונית לצורך הגשת עזרה דחופה לאחר) – חובה על כל אדם לעשות כמיטב יכולתו.
חיסון הוא סיכון זניח לעומת הסיכוי להצלת חייהם של מיליונים. מי שקובעים איזה סיכון זניח ואיזה לא הם רוב אנשי המקצוע בתחום, ולא סרטוני כזב ברשת. אדם שמטיף בחוסר אחריות נגד ההמלצות המדעיות והרפואיות צריך לתת את הדין, בעיקר אם הוא מציג עצמו כבעל סמכות רפואית, ועוד יותר גרוע אם הוא מציג עצמו כבעל סמכות רבנית.
צריך לעשות סדר: תפקידה של המסורת היהודית הוא להעניק השקפה רוחנית ומוסרית על כל תחומי החיים. מכיוון שכך יש לה אמירה בכל דבר, החל בשאלה מהו תפקיד התרבות האנושית וכלה בשאלה כיצד העולם הערכי מיושם בנעילת הנעליים (קודם נעל ימין ואחר כך נעל שמאל, למי שהתעניין). היו תקופות בהיסטוריה, למשל בתקופת הנבואה, שלא היה פער בין העולם הרוחני לעולם הפיזי, ולכן היה ערבוב בין המישור הערכי למישור המעשי. שמואל הנביא למשל סייע במציאת אתונות אבודות, והשופט גדעון קיבל הדרכה נבואית ישירה כיצד לתקוף טקטית את המדיינים.
"אדם שמטיף נגד ההמלצות הרפואיות צריך לתת את הדין, בוודאי אם הוא עוטה אצטלת רב"
מאז תום עידן הנבואה מלמדים אותנו חז"ל כלל: "חכם עדיף מנביא". כלומר, הפער בין עולם הרוח לעולם החומר התרחב; ההשראה הנבואית מלווה אותנו, אולם ההחלטה בתחום הארצי נסמכת על חוכמה – שיקול דעת, ניסוי וטעייה.
אנו מקבלים השראה מתלמידי חכמים לאן לנסוע עם הרכב, אבל לא הוראות כיצד לתקן את הקרבורטור; אנו מקבלים ברכה מצדיקים לפני ניתוח, אולם לא הדרכה בטיפול כימותרפי. ככל שהנושא ערכי ודתי יותר כך יש לדעת תורה משקל רב יותר בהכרעה; למשל כיצד ליטול ידיים או מהו היחס בין דת למדינה. השאלה איזה ברז איכותי יותר או איזה פוליטיקאי מקצועי יותר – זהו כבר תחומם של אינסטלטורים או של עמית סגל.
במשבר הקורונה הדברים ברורים: ייתכנו ויכוחים לגיטימיים על נזק רפואי מול שיקול חינוכי בפתיחת מוסדות לימוד, אך השאלה אם לנקוט בטקטיקת "חיסון עדר" או להתחסן – היא עניינם של מומחי הרפואה. בימים מתוחים אלו כדאי לכל אחד מאיתנו להתעסק בתחומו. הדברים נכונים גם להתלהמות ברשתות החברתיות, שכל אחד בהן נהיה אפידמיולוג או מומחה ללוחמת טרור בעזה (שלא לדבר על מומחיות ביהדות).
תפקידם של אנשי התורה כעת הוא לפסוק בשאלות הלכתיות, לנתח השפעות רוחניות ותרבותיות של המגפה בחיינו, ובעיקר – לתת השראה, עידוד וחוסן נפשי להתמודדות מדעית ורפואית עם המחלה. בקיצור, לכו להתחסן!
